תורת חייו: כך ברוס לי ממשיך להשפיע אחרי מותו

מה היה ברוס לי יותר מכל, אמן לחימה ענק או אייקון תרבותי? הדיון בסוגיה הזו העסיק לאורך ההיסטוריה את שוחרי אומנויות הלחימה וכנראה ימשיך להעסיק. לא משנה אם האיש המזוהה יותר מכל עם שיטות הלחימה האסייתיות היה מוצלח כשחקן קולנוע לא פחות מאשר כספורטאי, ההשפעה העצומה שלו מורגשת היטב גם היום (חמישי) כאשר העולם מציין את יום השנה ה-50 למותו. 

בשנות ה-60 וה-70 כמעט לא היה ילד בארץ ובעולם שלא צפה בסרטיו של לי, ניסה לחקות את תנועותיו ולהרכיב בעצמו נונצ'קו, אותו נשק קטלני המורכב משני מקלות ושרשרת בעזרתו נלחם באויביו. אבל גם היום, חמישה עשורים אחרי שנפרד מהעולם, נרשמים ילדים לחוגי אמנויות לחימה בזכותו, בין אם מדובר בקונג פו הסיני ממנו צמח או אומנויות יפניות דוגמת קראטה עליהן נהג להעביר ביקורת. 

ההשפעה של לי על התחום הייתה גדולה הרבה בזכות אומנות הלחימה "ג'יט קון דו", אותה פיתח בעצמו. לא פלא שהוא נחשב עד היום לאמן הלחימה המשפיע ביותר בהיסטוריה, אייקון תרבות אדיר של המאה ה-20 ואיש שגישר בין תרבות המזרח למערב. הוא היה לא רק לוחם גדול, אלא שחקן קולנוע אדיר שהשתתף בסרטים וסצנות בלתי נשכחים.

כרזה בהונג קונג לציון 30 שנה למותו של ברוס לי. האיש שגישר בין תרבות המזרח למערב (רויטרס)

כל ילד בשנות ה-60 וה-70 רצה להיות לי ושמו הלך לפניו. סצנות הלחימה בהן השתתף כמו זו מול צ'אק נוריס בסרט "שאגת הדרקון" או מול כוכב הכדורסל קארים עבדול ג'באר, שהיה גבוה ממנו בחצי מטר, בסרט "משחק המוות" נכנסו לקלאסיקה.

אולי התרומה של לי לתרבות הייתה עצומה, אבל ההשפעה העצומה שהייתה לו על הפרקטיקה בתחום ההישרדות ולחימת הרחוב ועל הפופולריות של שיטות הלחימה מהמזרח הרחוק גדולות אפילו יותר. לא לחינם בחר בו המגזין "טיים" לאחד מ-100 האנשים החשובים ביותר במאה ה-20 ולא סתם הוא נחשב לדמות מייצגת של אומנויות הלחימה גם היום. עובדה שכמעט בכל דוג'ו בעולם ניתן למצוא תמונות שלו ולצידם משפטים שנהג לומר במטרה לתת השראה לילדים שנולדו עשרות שנים אחרי שמת. רק המתאגרף מוחמד עלי השתווה אליו בפופולריות מבין ענפי הלחימה השונים ובמידת ההשפעה על ספורטאים.

פיתח את ה"ג'יט קון דו" בעקבות אכזבה מקרב

לי, שנולד בשם לי ג'ון פאן ב-27 בנובמבר 1940 ברובע צ'יינה טאון שבסן פרנסיסקו, החל את דרכו בקונג פו, ליתר דיוק בווינג צ'ון, עת למד מגיל צעיר בהונג קונג אצל הגראנד מאסטר ייפ מאן. אביו לי הוי היה ממוצא סיני ואימו גרייס הו הייתה קתולית ממוצא סיני ואירופאי. הוא היה הילד הרביעי מתוך חמישה שגדלו במשפחה אשר עברה להתגורר בהונג קונג כשהוא היה בן שלוש.

צ'יינה טאון בסן פרנסיסקו. כאן גדל ברוס לי (רויטרס)

על ההשפעות הרבות אותן ספג בילדותו ממאסטר ייפ מאן ותחילת דרכו באומנויות הלחימה נכתב רבות לאורך השנים, וכך גם על הקרבות והסרטים הרבים בהם השתתף. אבל אומנות הלחימה עמה הפך לי למזוהה יותר מכל הייתה זו שפיתח בעצמו בעקבות שינוי מהותי שחל בחייו ובהשקפת עולמו, אומנות אשר נקראת "ג'יט קון דו".

התפנית הגדולה ביותר בחייו של לי הייתה בשנת 1964, חמש שנים לאחר ששב להתגורר בארה"ב כשהגיע לגיל 18. באותה שנה הוא נשר מלימודיו, פתח מכון בו לימד ווינג צ'ון וניצח בקרב את אמן הלחימה וונג ג'ק מאן. השמועות בקרב הקהילה הסינית בארה"ב טענו שאותו קרב אורגן ביוזמת אותה קהילה בעקבות ביקורת שספג לי על כך שלימד אמריקאים לבנים את השיטה וזאת למרות שהוא לא היה הראשון שעשה זאת. 

למרות ניצחונו, הסיק לי מסקנות מאותו קרב שנוי במחלוקת. הוא היה סבור שהקרב נמשך זמן רב מדי ושהוא לא הגיע בו למימוש הכישורים שלו. בעקבות זאת החל לחקור בלהט סגנונות אחרים והגיע למסקנה שהתנועות בווינג צ'ון נוקשות ופורמליות מדי על מנת שיהיו יעילות בקרב רחוב כאוטי.

בעקבות המסקנות שהסיק פיתח לי את אומנות הלחימה החדשה שנועדה להתמודדות במצבי אמת ברחוב נגד יריב או מספר יריבים באמצעות בריחים, חניקות, תפיסות ולחימת קרקע. הוא הסיר מהלכי לחימה שנראו לו מיותרים והוסיף חדשים אשר נראו לו יעילים יותר. 

ה"ג'יט קון דו", שיטה המאמינה שהלוחם צריך להשתמש במאמץ מועט תוך הסבת נזק מרבי ליריב, פותחה כאומנות לחימה פרקטית לקרבות רחוב המבוססת על גמישות, מהירות ויעילות ולי שילב בה אלמנטים מענפים שונים כמו איגרוף, סיוף, ווינג צ'ון, טאקוונדו וג'יו ג'יטסו. על מנת ללמד אותה הוא שילב שיטות אימונים שונות כמו אימוני משקולות לחיזוק הגוף, ריצה לצורך שיפור הסיבולת, מתיחות לשיפור הגמישות וכדומה.

"סגנון ללא סגנון", כינה לי בשעתו את אומנות הלחימה החדשה, בה השתדל להימנע מהסגנון המסורתי ומגבלותיו. הוא קרא לה תחילה "ג'ון-פאן קונג פו" ובהמשך היא התפתחה לפילוסופיה הידועה כיום בשם "ג'יט קון דו", שפירושה דרך האגרוף המסכל. לי נהג תמיד לנצל את מהירותו כדי ליירט את האגרוף של יריבו ולהכות חזרה בו זמנית בעזרת אגרופו. 

פסל בדמותו של ברוס לי שהוצב בהונג קונג. "סגנון ללא סגנון" (רויטרס)

"לא המצאתי סגנון חדש", טען לי. "ההפך, אני מתכוון לשחרר את התלמידים שלי מהיצמדות לסגנונות, דפוסים או תבניות. ג'יט קון דו הוא רק השם שמשמש למראה בה אנחנו רואים את עצמנו. זה לא מוסד או ארגון שאתה יכול להיות חבר בו. התנועות שלי פשוטות, ישירות ולא קלאסיות. ביטוי פשוט של רגשות עם מינימום תנועות ואנרגיה".

האומנות נוצרה בהשפעת בודהיזם וטאואיזם (דת ותנועה רוחנית שמקורה בסין) ומשפרת את היכולת הפיזית והנפשית ואת המסוגלות של המתאמן לביצוע תגובות לפעולה או התקפות נגד. היירוט של תנועות היריב הוא הבסיס שלה וגם העמידה של הלוחמים  שונה מאשר באומנויות לחימה אחרות. 

לי הגיע למשל למסקנה שעמידת המוצא בווינג צ'ון, עמידת הפרש הרוכב על סוס (הרגליים מכופפות כשהן בפיסוק לצד) אינה יעילה ובסצנות הקרב בהן השתתף ניתן לראותו נוקט בעמידה שונה הנהוגה בג'יט קון דו: עמידת קרב עם רגל ימין החזקה מקדימה כאשר כפות הרגליים נוטות בזווית לצד שמאל. אותה עמידה אפשרה לו להגיב למצבים ולתקוף ביעילות רבה יותר.

את מכות הג'ב (אגרופים קדמיים) נהג לי לתת ביד ימין החזקה, להבדיל מהנוהג באיגרוף להשתמש ביד החלשה, והן היו מלוות בבעיטות צד. המהלכים בהם נתן אגרוף תוך כדי תנועה טבעית של הגוף מבלי שניתן לפני כן סימן לפעולה (Non telegraphed punch) הפכו לסימן ההיכר שלו. הוא נהג להכות בעזרת האגרוף הקדמי כדי לחסוך זמן ולעשות זאת במהירות. המטרה תמיד הייתה להכות את היריב לפני שהוא מכה אותך באמצעות קריאת התנועות והכוונות שלו. לי אימן את עצמו ואת תלמידיו לקרוא את תנועות היריב עוד בטרם התרחשו כדי להגיב להן בזמן.

בנוסף, שימוש בבעיטה אלכסונית (פשיטת הרגל על ברך היריב) נעשה לצורך עצירת ניסיון בעיטה שלו. מענף הסייף אימץ לי טכניקות של צמצום טווחים והוא היה חסיד של התקפות נפץ ללא סימנים מקדימים, כאלו שיוכלו להפתיע את היריב ולמנוע ממנו להתגונן. 

למרות השינוי המהותי שערך לי ביסודות הווינג צ'ון הוא השתמש בלא מעט מהם. כך למשל נעשה גם בג'יט קון דו שימוש בטכניקות כמו הדה סאם סינג והגה סאם סינג (חסימות מכה בעזרת האמה), הפאק סאו (עצירת אגרוף של היריב בעזרת שורש כף היד וחבטה בו זמנית עם האגרוף בפניו) ובאימונים על מתקן אימון דמוי עץ (wooden dummy). 

מעריץ של ברוס לי. הביא שינוי מהותי (רויטרס)

כמו בווינג צ'ון, הבעיטות בג'יט קון דו מכוונות אל השוקיים, הברכיים, הירכיים ומרכז הגוף - מטרות הקרובות לרגליים, מספקות יציבות ואשר קשה יותר להתגונן מפגיעה בהן. אחד העקרונות החשובים ביותר בשיטה, בדומה לווינג צ'ון, הוא "קו האמצע": כל מהלך נעשה במרכז הגוף, קו אמצע גופו של הלוחם. 

לי הדגים את השיטה בפעם הראשונה ב-1967 ולאחר מותו היא פוצלה לשתי אסכולות: האחת נשארה נאמנה לטכניקות אותן פיתח והשנייה המשיכה לפתח את הענף תוך התבססות על עקרונותיו תוך הוספת אלמנטים מסגנונות לחימה נוספים כמו איגרוף תאילנדי, סבאט (אמנות לחימה צרפתית), ארניס (אומנות לחימה פיליפינית) וג'יו ג'יטסו ברזילאי. 

מאחר שלי לא הכריז באופן רשמי בחייו על הג'יט קון דו, השיטה טופחה ולומדה על ידי תלמידיו וממשיכי דרכו, אם כי בתי הספר של הענף ממשיכים ללמד ולפרש את הידע בהתאם לפילוסופיית הלחימה הבסיסית שנוצרה על ידי לי. טד וונג, שהלך לעולמו ב-2010, נחשב לתלמידו השקדן ביותר אשר נהג לשהות לצידו שעות ארוכות ולהעביר את הפילוסופיה שלו ולתת השראה למעריציו שנים ארוכות אחרי מותו. מפורסמים אחרים שעסקו בהמשך ב-JKD היו שחקן הקולנוע סטיב מקווין, צ'אק נוריס ולוחם ה-MMA האגדי ג'ון ג'ונס. 

צ'אק נוריס. קיבל השראה מברוס לי (רויטרס)

תעלומת מותו והשמועות הפרועות בעקבותיה

כמו שברוס לי היה גדול בחייו, כך הפך סיפור מותו למסתורי ומרתק. רמז למצבו הבריאותי המדרדר התקבל לראשונה כבר ב-10 במאי 1973 כאשר הוא התמוטט במהלך צילום סצנה לסרט המפורסם Enter the Dragon  בהונג קונג. הוא נלקח לבית החולים כשהוא סובל מכאבי ראש והרופאים אבחנו שהוא סבל מבצקת מוחית.

הכאבים מהם סבל לי המשיכו לחזור על עצמם ומותו התרחש היום לפני 50 שנה, ב-20 ביולי 1973. הוא שהה בהונג קונג כשנפגש עם השחקן ג'ורג' לאזנבי והמפיק ריימונד צ'ואו לצורך צילומי הסרט "משחק המוות", אותו סרט בהשתתפות קארים עבדול ג'באר שיצא לאקרנים בעקבות מותו של לי רק ב-1978 וצילומיו הושלמו בעזרת כפיל. 

השלושה עברו על התסריט בביתה של השחקנית הטייוואנית בטי טינג פיי וכעבור זמן קצר עזב צ'ואו את המקום לצורך פגישה. על פי העדויות, לי החל להתלונן על כאבי ראש וטינג פיי נתנה לו את משכך הכאבים Equagesic. באותו ערב הוא הלך לישון וכאשר צ'ואו חזר לדירה הוא הבחין שלי לא הגיע לארוחה המתוכננת, ניגש לחדרו ולא הצליח להעיר אותו.

ברוס לי. מותו הוא תעלומה מסתורית (רויטרס)

רופא שהוזעק למקום ניסה להחיות את לי משך 10 דקות בטרם פינה אותו באמבולנס לבית החולים, שם לא הצליחו להצילו. מותו נקבע באותו יום בהיותו בן 32 בלבד והרופאים טענו כי סיים את חייו כתוצאה מבצקת מוחית עקב תגובה לחומרים הקיימים בתרופה אותה נטל. בנתיחה שלאחר המוות התברר שמוחו התנפח במידה ניכרת וב-2005 טען צ'ואו שהוא מת כתוצאה מתגובה אלרגית לתרופה שקיבל.

אשתו של לי, לינדה, חזרה לעיר הולדתה סיאטל אליה הגיעה גופתו של לי, אשר נקבר חמישה ימים אחרי מותו, ב-25 ביולי. הפופולריות העצומה שלו גרמה לגל של שמועות לגבי נסיבות מותו ולתיאוריות פרועות שפורסמו בתקשורת, כולל מעורבות של שלושת האנשים שהיו איתו בדירה ברצח שאירע לכאורה וקללות שהוטלו עליו ועל משפחתו.

המשפטן המדעי דונאלד טיר, שפיקח על חקירת המקרה, התייחס לדיווחים לפיהם נמצא קנאביס בבטנו של לי: "זה יהיה חוסר אחריות ולא הגיוני לומר שזה גרם להתמוטטות הראשונה שלו ב-10 במאי או למותו". מחקרים שנעשו בשנים האחרונות העלו גם את ההשערות לפיהן לי מת כתוצאה ממאמץ יתר ומכת חום אחרי שהסיר את בלוטות הזיעה בבית השחי ב-1972 וכתוצאה מהיפותרמיה, חוסר בנתרן בדם כתוצאה מצריכה מוגזמת של מים ואלכוהול וצריכה של תרופות שפגעו ביכולת הכליות שלו להפריש עודפי נוזלים.

אז ממה מת לי? התעלומה נותרה עד היום וכמוה גם המורשת המפוארת שלו. מה שבטוח, לא משנה כמה אמני לחימה ושחקני קולנוע דגולים היו ויהיו אחריו, קשה להאמין שאי פעם ייוולד מישהו בעל השפעה גדולה כל כך, כזה שדורות של ילדים ומבוגרים ילמדו הגנה עצמית בזכותו.