לא שחקן, לוחם: סיפורו המדהים של ג'ואל דמאו

"החלום שלי הוא לשחק באחת משלוש הקבוצות הגדולות בישראל - מכבי תל אביב, הפועל תל אביב או מכבי חיפה. מי יודע, אולי בעתיד יתמזל מזלי וזה עוד יקרה", ג'ואל דמאו בראיון בצרפת ב-6.4.12.

לרכש החדש של מכבי חיפה, ג'ואל דמאו, מגיע הרבה כבוד. לא, לא בגלל שהוא הגשים את החלום שלו ובאמת הצליח להגיע לאחת הקבוצות הגדולות בישראל, אלא בגלל הדרך שהוא עשה זאת. סיפורו של דמאו בן ה-25 מיוחד ושונה מכל מה שהכרתם. סיפור על ילד צעיר שבסך הכל רצה לשחק כדורגל, לא יותר. וכמה קשה הייתה הדרך להגיע לזה. לנו בישראל קשה להבין.

היכנסו וביחרו את אנשי השנה

כאן אצלנו, כשילד בן עשר רוצה להתחיל לשחק כדורגל, הוא פונה להוריו ומבקש שירשמו אותו לבית ספר לכדורגל כזה או אחר. כך קורה גם ברוב העולם. אבל ישנם מקומות בעולם שרק ההגעה לבית ספר כזה בתור ילד היא הגשמת חלום. או לפחות הניסיון להגיע לבית ספר כזה. כך היה במקרה של דמאו. סיפורו של לוחם.

לא הרבה יודעים זאת, אבל הקשר האחורי מחוף השנהב הוא בן דודו של בלמה החדש של מכבי תל אביב, סטיב גורי. שניהם נולדו בחוף השנהב למשפחות קשות יום ולשניהם היה חלום אחד: לשחק כדורגל. לסטיב גורי זה עבד קצת יותר טוב ובגיל קטן מאוד הוא עזב לצרפת, שם מן הסתם, הסיכוי להגשים את החלום גדול יותר.

דמאו נשאר בחוף השנהב לבד. לגמרי לבד. כשהיה בן שמונה, הוריו השאירו אותו יחד עם שלושת אחיו בחוף השנהב ועזבו לצרפת בניסיון למצוא עבודה ופרנסה. ג'ואל הקטן נותר מאחור ונשאר תחת חסותם של משפחת גורי, או יותר נכון, תחת חסותם של אביו ואימו של סטיב.

ילדים משחקים כדורגל ברחובות חוף השנהב

מחוף השנהב לניגריה. ברגל
שנתיים מאוחר יותר, בגיל עשר, הוא החליט שזהו. הגיע הזמן לשחק כדורגל. נמאס לשחק ברחוב. למזלו, גם לאחיו הגדול (אז בן 14) היה את אותו שיגעון. הם חשבו היכן יש מקום כזה, בו יוכלו לשחק באופן מסודר ולא מצאו ולו מקום אחד בחוף השנהב. מה עושים? נוסעים לניגריה. סליחה, הולכים לניגריה.

אלו מכם שמצטיינים בגאוגרפיה יכולים לדלג לפסקה הבאה. אלו שקצת פחות מכירים את דרום מערב אפריקה הנה הסבר קצר על המרחק העצום בין חוף השנהב לניגריה: כ-2,000 קילומטרים (ושלוש מדינות: גאנה, טוגו ובנין) מפרידים בין שתיהן. בטיסה זה עניין של כמה שעות, עם מכונית אולי יומיים, אבל ברגל? לדמאו ואחיו זה לקח חמישה חודשים.

המסע שעשה דמאו מחוף השנהב לניגריה ברגל (מסומן בקו כחול) (Google maps)

חושבים שזה עצר אותם? ממש לא. ביום בהיר אחד החליטו השניים לצאת לדרך. המסע המפרך החל. שני ילדים יצאו מקומאסי שבחוף השנהב לכיוון ניגריה שם "יש בתי ספר לכדורגל מהטובים ביבשת", לדבריהם. אחרי חמישה חודשים של הליכה, אינספור תקלות וקשיים בדרך והרבה כוח רצון הם הגיעו לגבול של ניגריה ובנין. איזה אושר. עוד מעט הם ישחקו כדורגל, כך הם חשבו. הם נכנסו למדינה וחיפשו אוטובוס שייקח אותם ליעדם.

עם הכסף המועט שהיה להם הם קנו כרטיס, התיישבו באוטובוס והחלו במסע הקצרצר לעבר החלום. הרי מה זה נסיעה קצרה של מספר שעות באוטובוס לעומת הליכה של חמישה חודשים? שטויות לא? לא בדיוק. לאחר מספר שעות של נסיעה נעצר האוטובוס בפתאומיות. בתוך מספר שניות עלו עליו עשרה אנשים חמושים ברובים, השתיקו את הנוסעים, איימו והורידו אותם מהאוטובוס. גם דמאו ואחיו היו שם.

הם לקחו את כל רכושם של הנוסעים, סילקו את הגברים באיומים אחרי שאילצו אותם לשכב על הקרקע. החוטפים שמרו לעצמם את הנשים וגם את שני הילדים הצעירים. את הנשים הם חטפו למטרת זנות ואת דמאו ואחיו? כנראה שגם הם לא ידעו. הם הועברו למקום מסתור, מקום מגוריהם של החוטפים, ובמשך שלושה חודשים נאלצו לגור בתנאים מחפירים. אם זה לא מספיק הם גם נאצלו לעבוד בכפייה. ניקיונות, בישולים, עבודות פרך בפרברי ניגריה ומה לא.

הם ראו את הנשים שנשבו עימם עוזבות זו אחר זו ולמרות שהיו בגיל צעיר, ידעו היטב מה גורלן. אחרי שלושה חודשים קשים בתנאי שבי, דמאו ואחיו הגדול שוחררו. החלום לשחק כדורגל בניגריה? נגוז מזמן. החלום הבא? רק לחזור הביתה, לחוף השנהב, למשפחה.

אוטובוס נוסעים באפריקה. כך נסעו דמאו ואחיו לפני שנחטפו

וכך היה. האחים לבית משפחת דמאו עשו את המסע המפרך שנית והגיעו בסופו של דבר ליעדם. חגיגה גדולה הייתה בעיר הולדתם כשחזרו הביתה. אף אחד, כולל הוריו של סטיב גורי שגידלו אותם ושני אחיהם, לא האמין שהם בחיים. ופתאום, אחרי יותר מדי זמן הם שוב בבית. החיוך שוב חזר לפניהם של הילדים הצעירים.

המעבר לצרפת, משם לגרמניה ותחילת הקריירה המקצוענית
בגיל 12 שם דמאו את כל מה שקרה מאחוריו ונסע להתאחד עם הוריו בצרפת. הוא חיפש דרך להגשים בכל זאת את החלום ולשחק כדורגל. ב-2003 זה סוף כל סוף קרה. הוא חתם בפאריס FC (כיום בליגה השלישית) והחל לעשות את הדבר שאותו הוא אוהב יותר מכל – לשחק כדורגל.

שלוש שנים הוא העביר בקבוצתו החדשה לפני שעבר למאנטס (כיום בליגה הרביעית) גם בשורותיה לא הצליח להטביע את חותמו. ואז, ב-2008, כשהוא בן 21, הגיעה ההצעה הרצינית הראשונה. סוף כל סוף חשב דמאו שיש לו סיכוי להגשים את החלום. ההצעה הייתה מהליגה הגרמנית, מבורוסיה מנשנגלדבאך הגדולה, שהתהלבה ממימדי גופו המרשימים.

ג´ואל דמאו במדי קבוצת המילואים של בורוסיה מנשנגלדבאך

דמאו לא הצליח להרשים יותר מדי את ראשי הקבוצה ובמשך שנתיים לא ערך אפילו הופעה אחת בקבוצה הבוגרת, אלא רק בקבוצת המילואים של המועדון. ב-2010, לאחר שנתיים לא מוצלחות כל כך בקבוצתו החדשה, הבין הקשר האחורי כי במנשנגלדבאך הוא לא יצליח להגשים את חלומו והחליט לעבור לקיקרס אופנבאך מהליגה הגרמנית השנייה.

בשנתיים בגלדבאך הספיק דמאו להכיר חברים חדשים, ביניהם גם גל אלברמן ורוברטו קולאוטי ממכבי תל אביב ששיחקו איתו בקבוצה באותה תקופה. הם אמנם לא שיחקו ביחד בקבוצה הבוגרת אך התאמנו יחדיו זמן רב. “גל אלברמן חבר טוב מאוד שלי", אמר דמאו בראיון בצרפת, "שיחקתי איתו ועם רוברטו קולאוטי בגלדבאך. הם סיפרו לי המון דברים טובים על ישראל עוד לפני שהגעתי”.

למכירה: כרטיס חתום על ידי ג´ואל דמאו כשהיה בקיקרס אופנבאך. המחיר: 0.79 יורו

התפנית: הטלפון מהסוכן שהציע: "בוא לשחק בישראל"
גם בקיקרס אופנבאך דמאו לא הצליח במיוחד ורשם תשע הופעות בלבד. אחרי כשנה במועדון, חלה התפנית שככל הנראה שינתה לשחקן הצעיר את החיים. זה קרה במשחק גביע של קבוצתו מול נירנברג. דמאו שיחק והיה לא רע וקצת לאחר שנגמר המשחק צילצל הטלפון הסלולרי שלו.

בצד השני היה סוכנו אדם קידן, ששאל אותו אם הוא מעוניין לבוא לשחק בישראל. “הסכמתי בשנייה", נזכר דמאו, “ידעתי שבן דודי, סטיב גורי, שיחק שם בעבר. הוא אמר לי דברים טובים על המדינה כמו גם אלברמן וקולאוטי. בנוסף הייתי צריך אתגר חדש. השאר היסטוריה".

ג´ואל דמאו במדי סכנין. כאן החלה התפנית (יוסי ציפקיס)

ב-2011 נחת הקשר בבני סכנין והחל מיד להראות שכדורגל יש לו ברגליים. “ההתאקלמות הייתה מאוד מהירה, קיבלו אותי יפה", הוסיף דמאו, “ישראל מדינה פשוט נהדרת. האנשים נחמדים ובכל מקום עוצרים אותי ומברכים אותי סתם ככה. יש עוד מקום כזה בעולם? המאמנים והשחקנים בסכנין עזרו לי מאוד להסתגל. אני מאוד שמח".

שנה אחת בלבד הוא העביר בסכנין לפני שראובן עטר שם עליו את ידו וצירף אותו למכבי חיפה. סוף סוף, אחרי כל כך הרבה סבל, קשיים ואכזבות, זוכה דמאו לשחק בקבוצה גדולה, עם חוזה שמן והכרה. ומה עכשיו אתם שואלים? “אשמח לשחק בעתיד באירופה אבל יותר מזה אני רוצה לייצג את המדינה שלי, את חוף השנהב. אני יודע שהמאמן ראה קלטות שלי ואני מקווה שהוא יראה לנכון לזמן אותי. זה יהיה אושר עילאי עבורי".

דמאו מוצג בחיפה. סוף סוף הוא הגשים את החלום (האתר הרשמי של מכבי חיפה)

בינתיים מתרגל דמאו לחייו החדשים בישראל. כאן הוא נוהג במכונית, גר בדירה נחמדה ועושה את הדבר האהוב עליו מכל. למרות שקשה לו, לפעמים הוא נזכר בתקופה ההיא, ברגעים הקשים ההם, כאשר היה שבוי יחד עם אחיו ונאלץ לעבוד בכפייה. כל מה שהוא רצה לעשות בגיל הזה היה לשחק כדורגל. זה הכל. חברים, ג'ואל דמאו הצליח. כנראה שלפעמים חלומות מתגשמים אחרי הכל.