זהו, תם ונשלם. סדרת הדוקו מבית נטפליקס ו-ESPN, ה’ריקוד האחרון’, שהפכה למעשה לאירוע הכי גדול בעולם הספורט מאז פרוץ משבר הקורונה, הגיעה לסיומה הלילה (בין ראשון לשני), עם פרקים 9 ו-10, וכמו בכל שבוע, אנחנו כאן כדי לסכם את הפרקים, והפעם גם את הסדרה כולה, בפעם האחרונה.

הפרקים האחרונים עוסקים כמובן באותן 2 סדרות גמר נגד יוטה ג’אז וסיום העונה שכונתה על ידי פיל ג’קסון “הריקוד האחרון”, ומביאים עימם כמה סיפורים מרתקים. אנחנו מקבלים סוף סוף פוקוס אמיתי על סטיב קר, שגם הוא, כמו ג’ורדן, איבד את אביו שנורה בראשו (בנסיבות שונות לחלוטין). הבחור הלבן והקטן הזה, שלימים הפך לאחד המאמנים הכי מוערכים ב-NBA, הצליח לרכוש את אמונו של MJ, והיה למעשה הג’ון פקסון של השושלת השנייה, ורגע התהילה שלו אחרי סל האליפות בגמר הראשון נגד יוטה, הוא פשוט רגע טלוויזיוני כל כך אנושי ונהדר.

ג'ורדן מול רג'י מילר (רויטרס)ג'ורדן מול רג'י מילר (רויטרס)

אנחנו מקבלים את הצד המרתק של אינדיאנה פייסרס, הקבוצה אותה אימו לארי בירד, והונהגה על ידי רג’י מילר. הבחור הכחוש הזה, אחד הקלעים הכי גדולים בתולדות המשחק, היה השחקן שהתקרב יותר מכולם לסיים את המורשת של מייקל. כמה ההיסטוריה הייתה שונה לולא כמה אירועים קטנים שקרו במשחקים בין הקבוצות, ואותן נקודות מפנה “אוכלות” את מילר מבפנים מילר עד היום.

מייקל ג’ורדן הוא דמות חד פעמית ועל זמנית בעולם הספורט. גם למי שגדל עליו וחי את המשחקים שלו בזמן אמת, קשה להבין את האובססיה הזאת לניצחון. “משחק השפעת” (שנגרם בגלל פיצה מקולקלת על פי הגירסה של מייקל), הוא כמובן אחד האירועים הכי מכוננים בקריירה שלו, ולמרות שדובר עליו כל כך הרבה פעמים, אתה עדיין מוצא את עצמך תופס את הראש כשהוא וחבריו לבולס מדברים על זה. איך ומאיפה הוא מצא את הכוחות?

כי מעבר לעוד סיפור הזוי על דניס רודמן שהחליט באמצע סדרת הגמר האחרונה של הבולס לטוס לקרב היאבקות לצד האלק הוגאן בלי לספר לאף אחד, מהניהול האנושי המדהים של פיל ג’קסון שידע להבליג על זה למען הקבוצה (תעצרו שנייה ותחשבו מה רודמן עשה ואיזו גדולה צריך כדי לבלוע את זה), וכאב הלב על יוטה ג’אז, ג’ון סטוקטון וקארל מלון שהיו ראויים לסיים את הקריירה עם טבעת, הסדרה הזאת היא מעל הכל על אובססיה, קללה אם תרצו, של איש אחד.

מייקל ג’ורדן הוא הכדורסלן הגדול בכל הזמנים, אפשר להגיד שמדובר בקונצנזוס, אבל יותר מזה, הוא ספורטאי חד פעמי. והיכן זה בא לידי ביטוי יותר מכל בסדרה? דווקא באחת הסצינות האחרונות. האיש שהשיג הכל, באמת הכל, עדיין מסתכל בחרטה אחרונה על כך שלא קיבל הזדמנות לזכות באליפות השביעית. “אתה יכול להפסיד, אבל לא לקבל הזדמנות?”. החרטה הזאת, הדחף הבלתי נשלט לנצח, זה מה שהוביל אותו לאורך כל הקריירה ולא מרפה ממנו גם היום.

“הריקוד האחרון” היא לא סדרה מושלמת, היא לא מספיק עמוקה, ולא חופרת מספיק במבנה האישיות של MJ שבוודאי מכיל צדדים אפלים יותר. אבל היא כן נתנה לנו מבט מקיף מאי פעם על מוח ומבנה אישיות שכנראה נוצר אחרת מכל אחד אחר מאיתנו. היא סדרת חובה כמובן למי שלא חי את שיקגו בולס ורוצה ללמוד את ההשפעה שלו על התרבות העולמית כולה, והיא סדרה שתעורר אינסוף פרצי נוסטלגיה ורגעים מרגשים למי שחי את אותה תקופה.

מייקל ג’ורדן נכנס לליגה ב-1984 בתור הבחירה ה-3 בדראפט. “כל מה שהייתה לי זאת תקווה, היה צריך גפרור שיצית את זה”, הוא אומר בסדרה, והוא לקח את הגפרור הזה והבעיר את האש הכי גדולה שנדלקה אי פעם בספורט העולמי ו”שרף” בדרך כל יריב אפשרי. יותר מ-20 שנה אחרי, MJ הוא עדיין הספורטאי הכי מדובר, הכי גדול והכי אייקוני שזכינו לראות, ואני חושב שבעשרת הפרקים של ה”ריקוד האחרון” גם אחרוני הספקנים הבינו. זה פשוט לא יכל להיות אחרת, הוא לא היה נותן לזה להיות אחרת.

עכשיו, כולנו נמתין בכיליון עיינים לדבר האמיתי – חזרת ה-NBA. ללברון ג’יימס בוודאי תהיה מוטיבציה מיוחדת לקבע את מעמדו בהיסטוריה...

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה