האמריקאים אוהבים למתג דברים, להעניק להם שמות, להדביק להם תוויות. נוח להם למקם כל דבר באופיזציות בינאריות, ממש כמו בקומיקס. יש טובים ויש רעים. יש קבוצה שהוקמה בערמומיות, שנבנתה מתוך מהלך מתוכנן ומלאכותי, המדיף ריח רע של כסף ותאוות כוח ומנגד יש לוזרית תמידית, הקבוצה מעוררת החמלה, הגיבורה הטרגית שכולם רוצים לראות פעם אחת מצליחה עד הסוף.
במשוואה הזו ברור מי הם הרעים ומי הטובים, לא סתם האמריקאים שאלו את הכינוי של קבוצת הפוטבול, הדאלאס קאוביוס, הקבוצה של אמריקה גם למאבריקס. שכן דאלאס נמצאת כעת במשימה לאומית, עתיד הליגה מבחינתם מונח בידיה. עבור האמריקאים, דאלאס חייבת לערוף את ראש המפלצת מרבת הזרועות, להסיר את הצל שהיא מטילה על הענף, להילחם עד חירוף נפש באיום של המלאכותיות, הזיוף, התחרותיות המלוכלכת, תאוות הבצע, הרדיפה חסרת הפשרות אחרי ההצלחה, או בקיצור: להביס את כל אותם הערכים אשר ארץ האפשרויות מקדשת ומהללת מדי יום ביומו.
אז מיאמי הם כרגע על תקן הנבלים המרושעים, אך האם זה בהכרח משחק נגדם? לא בהכרח. היתרון בלהיות רע הוא שלא מצפים ממך להיות טוב. אין לך מחויבות לספק כלשהו. כל שאתה רואה לנגד עיניך הוא לנצח את "הטוב".
 |
| ווייד. מרגע שהוא התעורר, דאלאס נתקעה (רויטרס) |
|
| |
וכך בדיוק נראה המשחק הראשון בסדרת הגמר. מיאמי לא חשה שום צורך להפוך את הטריו השנוי במחלוקת שלה להצגה הכי טובה בארצות-הברית. הרעים לא צריכים להיות ברצלונה, החזות היא לא העיקר, אלא המטרה. כי כשאתה בצד של הרעים, אתה יכול לשחק מבוקר, הגנתי, לוחמני, אתה לא צריך להלהיב אף אחד, כי בין כה וכה אף אחד לא יתלהב.
ואכן, המשחק הראשון היה רחוק מלספק את הכדורסל שאנחנו מצפים לראות משתי הקבוצות שקיבלו את הזכות להיאבק על טבעת האליפות. לא הווירטואזיות של הטריו השנוי במחלוקת והיכולת האישית הפנומנלית של כל אחד מהם היא שניצחה במשחק, אלא דווקא הזעה, משחק ההגנה העיקש, התיסכול שהנחילו באופן הדרגתי ביריבה. הם שסיפקו למיאמי את ה-0:1 היקר והזריקה המורלית החשובה לקראת המשך הסדרה.
לא רק זאת. שאלות רבות עלו מהמחצית השניה על היכולת של המאבריקס להתמודד מול מיאמי ברגע שכל הטריו מתפקד. כל עוד ווייד היה רדום, דאלאס נראתה כמי שמסוגלת לגנוב את המשחק, מרגע שהוא נכנס לעניינים הגנתית והתקפית, החלה ההתרסקות של האורחת.
לברון משוכנע כי זכיה באליפות תעניק לו את שינוי התדמית לו הוא מייחל. אני מסופק אם טבעת זו או אחרת תשנה את דעתם של כל אלו אשר עולמם חרב עליהם לאחר הצפיה באותה תוכנית "החלטה" מפוקפקת. ספק גדול גם אם יתר העדר, לא בהכרח אוהדי קליבלנד, אשר נגררו אחרי מסע הצלב של התקשורת נגד קינג ג'יימס יפנו שוב פארסה בגלל אליפות אחת של קבוצה שהוקמה מבחינתם בחטא.
 |
| לברון ג´יימס. טבעת אחת לא תעשה את השינוי (GettyImages) |
|
| |
השינוי התדמיתי של לברון עוד יגיע, הוא לא יקרה בבת אחת ובטח שלא אחרי טבעת אחת. יותר משהוא תלוי הישגים, הוא כמו כל פצע פתוח המסרב להגליד, תלוי זמן. דווקא מי שיכול ליהנות מפירות ההצלחה של מיאמי הוא דוויין ווייד, מבין כל השלושה, יש לו הכי הרבה נסיבות מקלות. אף אחד לא רואה בו שה תמים. גם האדם הנאיבי ביותר יודע כי ל'פלאש' היה חלק מרכזי בגיוס של לברון ובוש למיאמי והשחצנות והאפתיות שאיפיינה את כל השלישיה בתחילת העונה, בטח לא מוסיפה לו נקודות זכות.
אבל קשה להתעלם מכך שווייד בכל זאת היה שם עוד קודם, קשה להתעלם מכך שהוא כבר הוכיח שהוא מסוגל לקחת אליפות לבד. הטבעת השניה לא תקפיץ את הסטטוס שלו לגבהים של 2006, אך עוד הופעות כמו במחצית השניה, אולי ישכיחו מעט מאיתנו את חלקו בהקמתה של הקבוצה השנואה ביותר בתולדות ה-NBA.
הכתוב הינו טור דעה