כך זה נראה מקרוב: זווית אחרת לאליפות של באיירן

כל שבועיים זה קורה, וזה עדיין קצת מוזר לי. אני צופה במשחק בונדסליגה של הרטה ברלין, רק שבמקום לראות את המשחק על גבי המרקע, אני עולה על החשמלית ושם פעמי אל עבר האצטדיון האולימפי שבעיר.

האיצטדיון המדהים הזה הוא השני בגודלו בגרמניה, עם 74,244 מושבים, ארכיטקטורה שלא רואים כל יום והיסטוריה שלא תישכח לעולם. בניגוד למה שקורה בדרך כלל, אמש (שלישי) האצטדיון הכיל 1,953 מושבים נוספים מכיוון שאמש היה יום מיוחד, יום בו הלכתי לראות את הקבוצה שלי מפסידה לקבוצה הטובה בעולם, אותה קבוצה שהבטיחה אליפות שבעה מחזורים לסיום העונה.

את באיירן כבר ראיתי בעבר. ראיתי אותה מפסידה לבורוסיה דרוטמונד 1:0 בחוץ במשחק העונה ב-2011/12. אז עוד לא ידעתי איך זה מרגיש, איך זה נראה, איך זה נשמע ואיזו הנאה צרופה יש בזה. שנתיים לאחר מכן וזה עדיין מפתיע אותי כל פעם מחדש.

האצטדיון ממוקם במערב העיר ו-13 ק״מ מדירתי שבמרכז. לוקח לי להגיע אליו בדיוק 23 דקות בתחבורה הציבורית שבעיר. הקווים הרגילים המגיעים לאצטדיון מגיעים בתדירות גבוהה יותר ביום משחק, בערך כל 2-5 דקות.

ובחזרה לערב המשחק. כבר בתחנה שמתחת לביתי ראיתי שני בחורים עם צעיפים אדומים. הגעתם לכאן ממינכן הרחוקה, או שמא אתם ברלינאים אוהדי הצלחות? שאלתי את עצמי, כמובן.

האצטדיון מבחוץ. הכל מתוקתק (מתן קידר)

אני מגיע לאצטדיון, עולה במדרגות ויוצא לרחוב שהיה עמוס בנוכחות מוגברת של שוטרים לכל הדיעות. עם שוטרים כאלו אף אחד לא ירצה להתעסק, ואם ירצה, בכל כיתת שוטרים ישנו שוטר עם מצלמה על מוט, המצלם כל אירוע למקרה הצורך אם האירוע יגיע לבית המשפט. ואני חושב לעצמי, כמה יס״מניקים היו נשארים בשירות אם כל מעלליהם היו מתועדים?

האווירה מחוץ לאצטדיון אקסטטית. אקסטטית אך הרוחות רגועות. באנו לראות כדורגל. סבא או סבתא עם נכדם, נכים, זוג קשישים מעוטר צעיפים ובחורות הם לא מראה נדיר, אם כי שכיח ומחמם לב.

רגע לפני הכניסה ליציע. התורים יוצרים את עצמם (מתן קידר)

בכניסה למתחם האצטדיון התורים יוצרים עצמם. הגרמנים אוהבים תורים - ואין סיבה שלא. כולם יכנסו בזמן, ללא דוחק, דחיפות, צעקות או קללות. ככה, פשוט. צעיף אדום לצד צעיף כחול לצד צעיף אדום, כאילו כלום.

ההתרגשות מתחילה להתגבר ומהתור ניתן כבר לשמוע את הקהל גועש ורועש בתוך האצטדיון, כמה כוח. לפני שנתיים ראיתי את באיירן, אבל הפעם אני הולך לראות גם את פפ. אותו פפ שהביא שישה תארים בעונה בלתי נשכחת עם ברצלונה. הצעיף הכחול כרוך על צווארי ואני מרגיש קצת רע שכל מה שאני חושב עליו זה עליו. אסור לתת להם לעשות מה שהם רוצים היום, אני ממלמל. (על מי אני עובד?)

הפעם הגעתי גם כדי לראות את פפ (מתן קידר)

האיצטדיון מלא עד תום. אני מתיישב במקומי, השופט שורק ולפני שאני מספיק להבין מה קורה אנחנו בפיגור 2:0. הכחולים של הרטה כאילו לא קיימים ומנגד עם 76% החזקת כדור, הבווארים מזכירים מאוד את ברצלונה, ואני מסתכל ולא מאמין לאיזו רמת אומנות מסוגלים שחקנים להגיע.

קיבלנו איזה פנדל ואנחנו מצמצמים. עוברות כמה דקות ופרנק ריברי הופך את זה ל-1:3. זהו נגמר הסיפור, ועכשיו אני רק רוצה שריברי ישים עוד אחד. או מולר. מישהו. רק תנו לי ליהנות עוד קצת מהסימפוניה הזו של גוארדיולה. באיירן מינכן התעלתה על הרטה בעשר רמות. זה עצוב, אבל אלוהים אדירים כמה שזה תענוג לראות.

76,197 צופים מתפנים לביתיהם בסדר מופתי (מתן קידר)

שריקת סיום ואני לא מאמין שעבר כל כך מהר. 76,197 איש מתפנים מהאצטדיון, ביחד, בחיוכים, עם דמעות. אושר אדום ועצב כחול כאילו צפו במשחק רק 1,000 איש ולא יותר. הולכים לאט, לא דוחפים, לא מקללים.

בתחנת הרכבת ביום משחק מופעלים עוד שמונה רציפים, בנוסף לשניים הרגילים, כדי לפנות אנשים לבתיהם בסדר ובארגון מופתי. אני נכנס לקרון, אבל רוצה לחזור אחורנית כדי לראות עוד קצת את מי שמשחקים הכי טוב היום, אבל כל מה שאני יכול לעשות זה רק להתענג על העובדה שהרטה ברלין היא הקבוצה היחידה שכבשה מול באיירן מינכן יותר מגול אחד העונה. נו, גם זה משהו.      

ביום משחק עוד שמונה רציפים ברכבת עובדים (מתן קידר)