ברצלונה מול ריאל מדריד, קלאסיקו שהולך להכריע את האליפות וכדורגל זה הדבר האחרון שמעניין את שחקני בארסה בבית המלון בקסטלדפלס, עיירה ציורית בקטלוניה שמוכרת היום יותר ככזו שמושכת אליה את הכוכבים הדרום אמריקאים של הבלאוגרנה. אבל אז, באפריל 1968, לא היה שום דבר קסום בדקות הדרמטיות שבהן שחקני בארסה טיפסו על הקירות מתוך חרדה לגורלו של המגן האורוגוואי וחברם לקבוצה, חוליו ססאר בניטס.
את מה שקרה אז קשה לדמיין גם היום. מחר (חמישי) ימלאו 55 שנים לרגע שהרעיד את קטלוניה ואת ספרד כולה, כשכולם - שחקנים, אוהדים, עיתונאים ומי לא - נחרדו לגלות על מותו של בניטס בגיל 27 בלבד. יום למחרת הקלאסיקו היה אמור לצאת לדרך בקאמפ נואו, אבל בברצלונה אף אחד עוד לא הצליח לעכל את האמת המרה. על כדורגל לא היה בכלל מה לדבר.
בניטס היה שחקן מגוון שהפך את עמדת המגן בקאמפ נואו לשלו, שיחק גם בקישור, היה יצירתי והתקפי, אבל בעיקר נכנס ללב של אוהדי בארסה בשל השמחה שלו, רוח הלחימה והיכולת לעצור את פאקו חנטו האגדי במשחקי הקלאסיקו. אם תרצו, סוג של שילוב בין דני אלבס לקרלס פויול. לבארסה הגיע בניטס באוגוסט 1961, הפך לאחד משחקני ההגנה הגדולים בתולדותיה, אבל לצערו גם לשחקן היחיד בהיסטוריה של הקטלונים שמת בעודו שחקן פעיל.
בעוד חבריו לבארסה המתינו לעדכונים על מצבו של בניטס, בתקשורת רק נכתב שהוא ייעדר מהקלאסיקו. המאמן סלבדור ארטיגאס רק סיפר ל'מונדו דפורטיבו' שבניטס "שוכב במיטה עם 40 מעלות 40", אבל מצבו היה חמור בהרבה ובהמשך התברר גם מותו. "זו הייתה דרמה, אי אפשר לדמיין את זה", נזכר צ'ארלי רשאק ששיחק אז בבארסה ולימים הפך לעוזרו של יוהאן קרויף בדרים טים של שנות ה-90, "זה נראה בלתי אפשרי שהוא מת". השוער סלבדור סאדורני ניסה להסביר את התחושה בימים ההם: "זו הייתה מכה קשה. איך יכול להיות שחיה כזה מת לפתע? לא יכולת להאמין לזה".
לאורך השנים אפפה מסתוריות את המוות של בניטס והיו לכך לא מעט גרסאות, אבל הידועה ביותר היא זו שהוא מת מהרעלת מזון אחרי שאכל מכלי ים באנדורה ומצבו החמיר עם החזרה לברצלונה. "אפילו אמרו שהרעלתי אותו עם ציאניד", סיפרה אלמנתו של בניטס, פילאר רואיס, בראיון לעיתון 'לה ואנגארדיה' הספרדי ב-2008.
ארונו של בניטס הונח בקאמפ נואו בבוקר למחרת המוות ויותר מ-150,000 איש הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה בתור שהשתרע לאורך מאות מטרים. כבר בשעות הלילה הופיעו באצטדיון נהגי מוניות ומלצרים שסיימו לעבוד ואינספור אנשים המשיכו לעשות את הדרך למקום עוד לפני עלות השחר. "הסולידריות הזו בכאב, האחווה למען שחקן הוא משהו שאי אפשר להסביר אם מועדון כמו ברצלונה לא היה בלב של הכל", נכתב בתקשורת הקטלונית בימים ההם, "בארסה היא הסמל שלנו, של האיזור. זה משהו שמושרש עמוק ברוח ובהרגשה של כל מי שלובש את החולצה ומגן על הצבעים האלה כאילו היו שלהם".
רשאק נזכר ברגעים העצובים ההם וסיפר: "היו תורים ארוכים, אף פעם לא ראיתי משהו כזה. זה לא היה כמו הלוויה - אחד צעק, אחר מחא כפיים, מישהו קפץ כדי לחבק את הארון וכולם בכו". שחקני בארסה שמרו על הגופה בתורות ולבסוף הם אלה שנשאו את הארון על הכתפיים לבית הקברות בלס קורטס הסמוך לקאמפ נואו כשהם מלווים באלפי אנשים. שחקני ריאל כבר היו בבית המלון בקטלוניה לרגל הקלאסיקו שהיה עמוד להיערך לפני שהכל השתנה והאגדה מספרת שחנטו, שהיה יריב מושבע של בניטס על המגרש, התפלל במשך דקות ארוכות בכנסייה בקאמפ נואו ולא הצליח לעצור את הדמעות.
שחקני בארסה נושאים את הארון מהקאמפ נואו לבית הקברות:
כשחקן המסור שהיה, מילותיו האחרונות של בניטס לפני מותו היו: "קדימה חבר'ה, בואו ננצח את ריאל 0:2". ואמנם אחרי המוות אפשר היה לחשוב שהקלאסיקו יבוטל, אבל בהתאחדות הספרדית חשבו אחרת ורק דחו את המשחק שנערך למחרת הקבורה. חבריו של בניטס היו שבורים מההלם שניכר עליהם, לא היו במיטבם ולבסוף הקלאסיקו הסתיים ב-1:1, מה שלבסוף הוביל לזכייה של ריאל באליפות.
בארסה השיגה את הנקמה שלה עם זכייה בגביע הגנרליסימו - היום גביע המלך, אבל אז הרודן פרנסיסקו פרנקו עוד היה בחיים - עם 0:1 על ריאל ועוד בסנטיאגו ברנבאו. ביום ההוא, רשאק, סאדורני, ז'ואקים ריפה והקפטן חוסה אנטוניו סלדואה הקדישו את הניצחון לבניטס עם המסר: “זה בשבילך, חוליו”.
הגביע אפילו נוסף לרשימת התארים שלו לאחר המוות.
על הרכבת: ברצלונה דרסה 0:4 את אלצ'ה