הגמר האירופי הראשון שראיתי בטלוויזיה היה אותו 0:4 אדיר של מילאן על ברצלונה באתונה שהביא לרוסונרי זכייה נוספת בליגת האלופות בסיום עונת 1993/94. צמד של דניאלה מסארו, סאביצ'ביץ' ומרסל דסאיי פשוט פירקו את בארסה הגדולה של יוהאן קרויף בדרך לתואר.
בסיום המשחק הזה (כמו כל חובב אנדרדוג מושבע) הפכתי להיות אוהד של ברצלונה, הקבוצה המובסת, המושפלת וזו שספק תצליח לשחזר את אותן השנים שקדמו לאותו גמר מפורסם עם שליטה מוחלטת בליגה הספרדית (4 אליפויות רצופות) וזכייה בליגת האלופות רק שנתיים קודם לכן.
זה היה סופו של עידן. העידן הנפלא של יוהאן קרויף. רק כעבור יותר מעשור עם פרנק רייקארד וכמובן מאוחר יותר עם פפ גוארדיולה חזרה ברצלונה לגדולה. למה אני נזכר במשחק הזה? כי דומה שהתהליך שעוברת מילאן בשנתיים האחרונות הוא זה שעברה ברצלונה בשנים שלאחר מכן.
19 שנה מאוחר יותר נדמה כי המפגש בין השתיים בליגת האלופות הוא משחק בין הקבוצה הטובה בעולם לקבוצה בינונית שעוברת חילופי דורות. אמנם התהליך שעובר על הרוסונרי הוא מבורך ויש כאלה שטוענים כי הוא הגיע כמה שנים מאוחר יותר, אבל כל תסריט שייצר לנו מפגשים צמודים בין השתיים יהיה בגדר סנסציה.
בעבר, מפגש ליגת האלופות בין שתי האימפריות מספרד ומאיטליה היה מדביק כל אוהד כדורגל לכורסא בציפייה לראות מפגש מרגש ובעיקר שקול כשלא ברור איזה קבוצה תצא מהמשחק הזה עם ידה על העליונה. נדמה כי הפעם השאלה היא כמה ייגמר ולא מי ינצח.
 |
| ליאו מסי חוגג. לא יהיה לו קשה מדי (רויטרס) |
|
| |
ברצלונה טובה יותר, מוכשרת יותר ובעיקר איכותית ותכליתית הרבה יותר. אל שאראווי נחמד, בואטנג בסדר ובאלוטלי בכלל לא יכול לשחק. מסי ואינייסטה ישלימו את העבודה בדרך לרבע הגמר בעיקר כי הקבוצות (נכון לעכשיו) פשוט לא שייכות לאותו מפעל.