יניב גרין פתח את משחקי ההכנה של נבחרת ישראל באיטליה עם מתיחה בשריר, שמנעה ממנו להשתתף במשחק נגד איטליה, וסיים אותם כבר ברבע הראשון של המשחק הסוגר נגד פולין עם פגיעה באף. כל כך טיפוסי, כל כך אופייני, כל כך יניב גריני.

הנה הזדמנות נהדרת לפרגן ליניב גרין על הדברים שהוא עושה כבר שנים עבור נבחרת ישראל. בעידן בו יחסים בין שחקנים לנבחרת הלאומית בארץ ובכלל אינם עניין מובן מאליו, גרין לא מחמיץ התייצבות.

הוא יוצא למחנות אימונים גם אם הוא חולה ופצוע, הוא מגיע למשחקי הכנה ולמפגשים רשמיים גם אם יתהפך העולם, והוא מרגיש שייך גם אם העביר עונה ברוסיה והתנתק קצת, וגם אם חתם זה עתה על החוזה הגדול והכבד ביותר כלכלית ביותר בקריירה שלו עם מכבי ת"א ויכול, תיאורטית, לחוס על עצמו ולטעון שהוא מעוניין להישאר כשיר פיזית לקראת העונה הקרובה. אבל אז זה לא יהיה יניב גרין.

כי גרין לא ייתן לחשש מפציעה לפגוע לו במחויבות לנבחרת, לא לזה ולא לשום דבר אחר. וככל שחולף הזמן הוא מקבל על כך קרדיט עצום לא רק מהמאמנים בנבחרת, שאוהבים את מוסר העבודה ללא פגם שלו, אלא גם מהנתונים עצמם.

לא יודע אם יצא לכם לשמוע או לקרוא: בגיל 28, יניב גרין הטכני, האפור, הלא מבריק בעליל, אבל המסור, הנחוש, האתלטי, ההגנתי באופיו וזה שאפשר לסמוך ולהישען עליו, הפך במהלך המשחקים האחרונים באיטליה לאחד מעשרת המובילים בין קלעי נבחרת ישראל בכל הזמנים. למעשה, הוא קרוב מאוד לעבור ברשימה הזו את תומר שטיינהאור ולתפוס את המקום השמיני.

ישנם שחקנים מוכשרים ממנו התקפית, כאלה שממוצעי הקליעה שלהם היו טובים משל גרין, אבל עקביות כמו שלו היתה רק למעטים מבין השחקנים שמאיישים את העשירייה הראשונה. בסופו של דבר, הרציפות הזו משתלמת וגרין ייזכר כאחד השחקנים הבולטים של נבחרת ישראל בכל הזמנים, גם אם תמיד ייחשבו דורון ג'מצ'י, מיקי ברקוביץ', לבאן מרסר וטל ברודי מוכשרים ממנו.

גרין. חבל שאי אפשר לראותו על המרקעים (יעל מרגלית)

בהזדמנות הזו כדאי לשאול מדוע משחקי הכנה של נבחרת ישראל בכדורסל אינם מועברים בשידור חי על ידי אחד הערוצים? היה יכול להיות מעניין לראות את גרין אחרי עונה בסמארה, את רביב לימונד אחרי עונה בלה מאן, את הלפרין קצת לפני ההשתלבות שלו באולימפיאקוס, את צביקה שרף אחרי הטראומה המקצועית של סיום העונה ואת הופעות הבכורה של כספי, אוחיון וגם ניר כהן וניצן חנוכי בנבחרת הבוגרת. ובכלל, היה נחמד לראות קצת כדורסל ישראלי אחרי חודשיים של פגרה.

ממש לא ברור לי איך מוצאים זמן ומקום לכל מיני שידורים ממשחקים שאין בינם לבין הספורט הישראלי דבר, ואת הנבחרת המובילה ברמה הייצוגית בענפי הכדור בישראל משאירים בצד כאילו אינה קיימת.

לא שדיברתי איתו על זה, אבל צביקה שרף ודאי היה מוצא לנכון להגדיר את המחדל הזה בעזרת הסלוגן המפורסם שלו: "בושה, חרפה וכלימה". והוא היה צודק.

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה