אוסטרוביץ': במצבים כאלה יש לנהוג בקיצוניות

ברמת השרון חיכו כל היום כדי להגיב למכתב קבוצות ליגת העל נשים והערב (שלישי) הגיעה התגובה. הקבוצה מהשרון הפיצה מכתב לקבוצות הליגה בו היא מאשימה אותן שלקחו צד ובחרו לא לתמוך בה במאבק.

"קראנו את מכתב יושבי הראש של ליגת על בכדורסל נשים, ונדהמנו" אומרת רחל אוסטרוביץ', יו"ר הקבוצה וממשיכה: "לא נמצא שם אפילו הקול האחד שיגן, שיתמוך, שינסה להבין למה לא הופענו למשחק. עדר עד הסוף".

"כבר 27 שנים שדרכנו רצופה מאבקים בלתי פוסקים. 27 שנה עברו מאז החליט איגוד הכדורסל לקיים את גמר משחקי המכביה בכדורסל נשים באולם קטן ומוזנח בכפר המכביה, כשמנגד גמר הגברים נקבע ליד אליהו. 27 שנה עברו מאז התארגנו שחקניות, אוהדות ופעילות פמיניסטיות, והחלטנו לא להופיע למשחק. במפגן סולידריות מרגש, נבחרת ארה"ב שמולה היינו אמורים לשחק, החליטה לא להופיע גם היא כאות הזדהות. בתגובה החליט האיגוד לפרק את הנבחרת".

כך החל למעשה מאבק שנמשך עד היום. פנייה לבית המשפט החזירה את הנבחרת לפעילות, שהתוצאה הישירה שלה היתה עלייה היסטורית לגמר אליפות אירופה לנבחרות, שאף התקיימה בארץ  ב-1991.

"מאז נאבקנו על כל זכות בסיסית שלנו כמי שעוסקות בכדורסל להנאתנו ולפרנסתנו. הלכנו לבית המשפט כדי לשנות את התקנון שאסר על שיתוף זרות ועולות חדשות – וניצחנו. הגענו עד בג"צ כדי להשוות את ההקצבות העירוניות לכדורסל נשים – וניצחנו. תבענו, שוב בבג"צ, את רשות השידור כדי שישדרו אותנו – וניצחנו. אלה רק חלק קטן משלל ההישגים שלנו, שהפכו את כדורסל הנשים למקצוע מכובד, מכניס וראוי לחיקוי. לא מיותר לציין כי המאבקים שלנו, שגם אז לא נמצאו להם יותר מדי שותפים, היו תקדימים שכל קבוצות הליגה נהנו מהם. 

אורנה אוסטפלד, ברמת השרון נחושים במאבק (משה חרמון)

ברמת השרון המשיכו בהאשמות כלפי שאר קבוצות ליגת העל, "אתם במקום להניח בצד את המאבקים נגועי האינטרסים והפוליטיקות, במקום לאחד כוחות במאבק האמיתי למען הכדורסל, משתפים פעולה עם אלה המבקשים להנציח את המצב הקיים ולהשאיר אותנו במקום הקטן והשולי של הספורט. אבל לא תצליחו. כי כבר קראו לנו בכל שמות הגנאי האפשריים, אמרו עלינו את כל הדברים המכוערים וייחסו לנו את כל הכוונות המופרכות האפשריות. אבל לא אנחנו הורסות את כדורסל הנשים בישראל".  

"על כל אלה, ועל אפליות רבות אחרות, שהחזירו אותנו שנים אחורה, אנחנו לא מוכנות לשתוק עוד. וכמו אז, מצבים קיצוניים דורשים מהלכים קיצוניים. למשל, לא להופיע למשחק. אז נכון, אין לנו פרטנרים למחאה כפי שהייתה בזמנו נבחרת ארצות הברית. אבל אולי, כמו אז, ב-86', זו תהיה רק ההתחלה של שינוי שיביא את כדורסל הנשים למקומות טובים יותר".