הכדורגל כתקווה: האובדן האישי של שחר נקב

שחר נקב מבאר שבע שיחקה כדורגל עוד בימים שהייתה ילדה בשכונה עם הבנים. כיום, בגיל 18, היא מתופקדת כבלמית הנבחרת הצעירה ולא יכולה כבר לחכות להתפוצץ על המגרש ביום רביעי הקרוב, בו תחל ישראל את דרכה ביורו הביתי עד גיל 19 במשחק מול שבדיה.  

הכדורגל עבורה הוא מעבר למשחק, הוא נקודת אור אמיתית שעזרה לה להתגבר על האובדן של אחותה הגדולה ממחלת הסרטן ונתן לה את התקווה להמשיך. שהשיזוף מהדרום לא יטעה אתכם, מדובר בלביאה אמיתית.  

ההגעה לכדורגל: "התחלתי בג'ודו. התאמנתי שש שנים ואז הייתה לי התלבטות קשה. כל החיים שיחקתי עם הבנים גם בקבוצה וגם בשכונה. הגעתי לנקודה שאמרתי שאי אפשר ביחד כי זה לא הגיוני לעשות את שניהם ובחרתי להישאר בכדורגל. בגיל עשר התחלתי לשחק אצל אברהם נומה, הייתי בקבוצה עם בנים ויום אחד בבית ספר שיחקנו בליגה והמנהל של מכבי ב"ש ראה אותי ואמר לי לבוא לקבוצה, משם למבחנים של סגל הזהב ואז הגעתי לפה". 

נקב. הכדורגל עבורה הוא מעבר למשחק (איתי כהן)

אהדה לקבוצה בארץ: "אין אחת כזו, יותר קבוצות מחו"ל. אני חושבת שלצערי הרמה בארץ פחות טובה ממה שרואים בחוץ, ויותר כיף לי להסתכל על ברצלונה מאשר על הפועל ב"ש. אני אוהבת את לאו מסי, אבל מתה על ג'רארד פיקה כי הוא בעמדה שלי. אני אוהבת שהוא נלחם ולא משנה מה קורה לו הוא לא מוותר". 

כדורגל נשים בארץ: "מפותח פחות מאצל הגברים. מנסים לשפר אותו אני חושבת והלוואי וליגת הנשים תיראה מקצועית יותר. אני יכולה להגיד שאני משחקת בשביל המדינה וכל עם ישראל ברגע שאני שמה על עצמי חולצת נבחרת, אז אני מצפה שיבוא קהל ויעודד אותנו". 

הגב מבני המשפחה: "בבית יש לי תמיכה מלאה מההורים והייתי גם מקבלת אותה מאחותי עד לא מזמן. היא נפטרה לפני ארבעה חודשים ואין אדם שתמך בי יותר ממנה. היא הכי התלהבה מהעובדה שאני חלק מהנבחרת ומהפרוייקט הזה. היא נפטרה יום לפני שעמדנו לצאת לטורניר בסוצ'י, ובזמן שהבנות טסו לרוסיה אני ישבתי שבעה עליה ואמרתי לעצמי: 'זה היה החלום של אחותי שאני אטוס ושאני אצליח'. החלטתי לטוס לרוסיה אחרי השבעה והבנות קיבלו אותי ממש יפה ובצורה מרגשת. הייתי צריכה את זה כי הן לא סתם חברות מהכדורגל, הן אחיות שלי אחת אחת. הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות כי הנוכחות שלי כאן בפרויקט, עוזרת לי מאוד להתגבר". 

שחקניות הנבחרת הצעירה. "הן אחיות שלי" (איתי כהן)

הצוות המקצועי: "ז'אן (טלסניקוב) ממש מבין אותי כי אח שלו נהרג כשהוא היה צעיר. כשקשה לי אז הוא בא ומדבר איתי כמו גם איריס (אנטמן), גיא (עזורי) וכולם. אבל הוא ספציפית, עוזר לי ומדבר איתי ומלמד אותי לחיות עם זה כי יש לו את הכאב הזה כמו שלי. הבנות גם ממש עוזרות. אם הן רואות שאני עצובה פתאום אז הן באות ומחבקות. הצוות כאן עושה עבודה טובה, התקדמנו הרבה. גיא נותן הכל וברור שקצת קשה לו, כי בכל זאת אנחנו בנות והוא מסתדר עם זה". 

המשחק בשבילה: "אם לא היה לי את הכדורגל, נראה לי שהייתי מתפרקת עכשיו. אני שואפת לצאת לשחק בחו"ל. יש לי שנה נוספת באקדמיה לסיים בה י"ב ואז נראה מה יהיה. אני חיה את הרגע, אבל שואפת לשחק בארצות הברית או במקומות אחרים". 

טלסניקוב. "מלמד אותי לחיות עם מותה של אחותי כי יש לו הכאב שיש לי" (איתי כהן)

התחושות לקראת יום רביעי: "אנחנו מגיעות עם אנרגיות עצומות כי עבדנו על זה שנתיים, יום-יום, שעה-שעה, לא נחנו וקרענו את עצמנו בשביל ה-15 לחודש ושאר ההתמודדויות. בעיניי, זה הרגע הכי מרגש שיכול להיות לנו בחיים ואנחנו ניתן את הכל". 

הסיכויים וחשש מתבוסה: "תמיד יש סיכוי, אבל זה תלוי איך אתה בא. אם נגיע באנרגיות חיובית יהיה בסדר. החשש קבור עמוק בפנים, אבל אני לא מפחדת. אנחנו חבורה של אריות והוכחנו את זה שאם אנחנו רוצות אנחנו נותנות, ונעשה הכל כדי לעמוד בזה אני מקווה. אני לא רוצה להגיד סתם שננצח את כולן, אבל בודאי שאנחנו רוצות לנצח ולא להפסיד בפער גדול. אני אשמח הכי בעולם אם ננצח ב-15, אהיה מאושרת". 

הפרויקט: "יש לי הרבה מזל להיות חלק ממנו. אף אחד אולי לא יודע, אבל זה הדבר הכי גדול שיכול להיות. עבור מי שחיה פה זה ממש לא קל. לקחנו שנתיים מהחיים שלנו ואנחנו נטו כאן. זה הדבר הכי קשה שיכול להיות, אימונים מטורפים וזה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי". 

עזורי. "קצת קשה לו כי אנחנו בנות, אבל הוא מסתדר עם זה" (איתי כהן)

ויתורים: "יש, בוודאי בכל הקשור למשפחה והחברים. ויתרתי על שנתיים של להיות עם אחותי ביום יום. כשחזרתי בסופי שבוע השתדלתי לעזור כל הזמן. יש לי גם אחים קטנים שלא ביליתי איתם הרבה זמן. קשה למשפחה שלי, אבל אנחנו ממשיכים הלאה וההורים שלי תומכים בי מאוד בכל מה שאני אעשה בחיים". 

זוגיות: "קשה ממש לנהל אותה במסגרת כזאת של כדורגל ולימודים. זה נראה לי כמעט בלתי אפשרי על אף שיש כאלו שעושות את זה, אבל אני מעדיפה להתמקד במטרה שלי, שזה היורו ולא חיפשתי את המסביב. בינתיים אין לי חבר".