טוב זה נגמר. אין יותר מדי מה לומר, אנחנו כבר רגילים לתחושה הזו רק שהפעם לא היינו כלל מרוכזים בכדורגל. מתחילת הקמפיין הרגשנו שמה שאנחנו רואים על הדשא לא ייקח אותנו רחוק. אז נכון, שיחקנו בבית שכלל את נבחרת ספרד הגדולה וגם את איטליה, לא באמת חשבנו שנעלה, אבל כנראה שגם השחקנים על כר הדשא לא כל כך האמינו, כמו שאמר הקפטן ערן זהבי: “גם עוד 40 שנה לא נגיע לכלום”. 

הכל התפוצץ לאלישע לוי ולחניכיו בפרצוף, החל מפרשת הקפטן שהושעה ופרש, שפשוט השכיחה שיש נבחרת כדורגל מאחורי כל הבלאגן ועד לתבוסה 3:0 מול האלבנים. בלי מחויבות, בלי תשוקה ובעיקר בלי דרך אנחנו מסיימים קמפיין נוסף שכולו אכזבה ושאלות רבות שנותרו עוד פתוחות. השעיות שחקנים (ראו ערך: תומר חמד ואריאל הרוש) שלא הוסיפו לאווירה ובעיקר זימונים הזויים שלא שיקפו דבר, הם הגורמים שהשאירו טעם רע בפה של כולנו.

אז מה אנחנו צריכים להמשך הדרך?
1. תחילה, שינוי דרסטי באופן שבו השחקן הישראלי מתפתח ונבנה. תפיסה שונה שתוביל גם לדור חדש שרעב להצליח במגרש ופחות בסביבת סוכניו.
2. גוף יחיד במקום ההתאחדות לכדורגל, כזה שיהיה אחראי על שלל פעילויותיו ובעיקרו שיכלול חברי צוות שלא קשורים לכדורגל הישראלי (לא רק מאמן זר אלא צוות שלם).
3. מאמן צעיר שיכול וראוי להוביל את הנבחרת ללא כל אינטרסים אישיים. אחד כזה שיש לו רעב ובעיקר ‘ביצים’ לבנות נבחרת מאפס.

דור הולך ודור בא (אחמד מוררה)דור הולך ודור בא (אחמד מוררה)

אקורד הסיום לקמפיין נוסף היה במפגש מול ה-‘לה רוחה’, שהוכיח פעם נוספת שהשחקנים בכחול-לבן פשוט משחקים טוב יותר שלא מונח לחץ על הכתפיים, למרות שלבסוף הפסידו 1:0 קטן. מישהו צריך לעבוד עם השחקן הישראלי על הפן המנטלי כי כנראה זה מה שמונע ממנו להתקדם ולהתפתח כמו חברו מעבר לים. הספרדים הגיעו לטיול, כזה שהחל בכותל המערבי ונגמר בראשות בית 7 עם 28 נקודות ובעיקר כדורגל שחזר להיות מלהיב וסקסי.

לכן, פשוט חייבים למצוא מישהו שיצליח להוציא את הבחורים במדים הכחולים – לבנים מהשכונה, כי כמו שזה נראה עד עכשיו אי אפשר להוציא את השכונה מהשחקנים שלנו... 

הכתוב הינו טור דעה

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה