ההפסד לספרד בחצי גמר יורו 2024 הרגיש עבור רבים כמו סוף הדרך של דידייה דשאן כמאמן צרפת. אמנם הנבחרת צלעה איכשהו עד לשלב המתקדם, אבל הכדורגל היה קטסטרופלי ביחס לפוטנציאל. שני שערים עצמיים ופנדל היו לזכות הצרפתים ב-5 המשחקים הראשונים בטורניר.
ההרכבים והמערכים השתנו כל הזמן, אבל הפתרון הראוי לא נמצא. נגד הספרדים, הם כבשו סוף כל סוף שער נאה ממשחק פתוח, אבל ספגו במהרה פעמיים בעצמם, ולא הייתה להם תשובה. האדומים, אשר הסגל שלהם נתפס כנחות באופן משמעותי לפני תחילת האליפות, גילו עליונות בכל פרמטר.
מבחינת האיש על הקווים, היה זה פיאסקו מהדהד. אמנם הוא ספג לא פעם ביקורת על סגנון משעמם ומבוקר מדי גם בעבר, אך התוצאות היו בדרך כלל ראויות. כעת זה היה מוגזם, ואיש לא הופתע כאשר דשאן נשאל במסיבת העיתונאים בתום ההדחה לגבי עתידו. אלא שהוא לא אהב זאת כלל. "אתה לא בסדר. זה עתה הפסדתי במשחק, ואני לא חושב על זה בכלל. תשאל את נשיא ההתאחדות. אתה יודע מה הוא חושב", הוא רטן.
וכן, כולם ידעו היטב מה נשיא ההתאחדות חשב. לא הייתה לפיליפ דיאלו כל כוונה להפסיק את העסקתו של דשאן אשר חתם בתום המונדיאל על חוזה עד קיץ 2026. "אין שום סיבה לעשות זאת. הישגי העבר שלו מדברים בעד עצמם, ובטורניר הזה הוא עמד במטרה", טען הבוס שהגדיר משום מה העפלה לחצי הגמר כמטרה. למה? אין לדעת. הרי אפשר היה גם להגדיר ניצחון אחד בשלב הבתים כמטרה, ואז צרפת הייתה עומדת בה אחרי המשחק הראשון.
זה מקרה קלאסי של היעדר שאפתנות, וזה בדיוק מה שהאוהדים הצרפתים שונאים בנבחרת הנוכחית. אין שם להט, אין דחף למצות את הכישרון עד תום. הולכים על בטוח ומסתפקים במועט. זה לא הגיוני, וזה בעיקר ממש לא כיף. אם כדורגל נבחרות נועד לתרום לגאווה לאומית, אז צרפת מודל דשאן ב-2024 רק פוגעת בגאווה הזו.
"דשאן הוא המאמן הכי טוב שלנו בכל הזמנים", הכריז דיאלו. מבחינה סטטיסטית, הוא צודק ללא ספק. דשאן, ששולט בנבחרת ביד רמה מאז 2012, העפיל ל-3 גמרים וזכה בגביע העולם ב-2018. ביורו 2016 הביתי, ההפסד לפורטוגל הגיע בהארכה. במונדיאל 2022 ההפסד לארגנטינה נרשם בפנדלים, כלומר הנבחרת הייתה במרחק נגיעה מלהגן על הכתר. ואולם, אם תשאלו אוהד ותיק ממוצע, סביר שהוא לא יסכים שדשאן הוא הטוב בהיסטוריה. אולי הכי מצליח, בעיקר בגלל אורך הקדנציה, אבל בכל הקשור לאיכות, להתלהבות ולתשוקה הוא אפילו לא מתקרב למישל הידאלגו שזכה ביורו 1984 עם מישל פלאטיני, אלן ז'ירס וז'אן טיגאנה שהרכיבו קישור מהפנט.
בשנות ה-80, הפסידה צרפת הקסומה ההיא פעמיים לגרמנים בחצי גמר גביע העולם. בעיני האוהדים ברחבי העולם זה היה מאכזב, כי אמנים הודחו על ידי נבחרת שהציגה כדורגל מכני. אבל הנה לכם – כיום התמונה שונה כמעט ב-180 מעלות. גרמניה הפכה לנבחרת כיפית אך שברירית למדי מנטלית, בעוד לצרפת של דשאן יש תדמית של מכונה משמימה שמעדיפה תוצאות על כל שיקול אחר. ביורו 2024 העסק התדרדר לשפל חסר תקדים, והכמיהה למשהו שונה הייתה גדולה.
זינדין זידאן מתחמם על הקווים כבר מזמן בתקווה שיקראו לו לדגל. הוא התפטר מריאל מדריד פעם הראשונה במאי 2018, אבל אז הניף דשאן את גביע העולם, וזה לא היה רלוונטי. בפעם השנייה הוא עזב את סנטיאגו ברנבאו ב-2021, והיו שסברו שכדאי לתת לו את המושכות אחרי שצרפת הודחה מאליפות אירופה בשמינית הגמר.
במקום זאת, דשאן המשיך והמשיך. האם זיזו הוא התשובה לבעיות של הטריקולור? אף אחד לא יודע לענות על כך בוודאות, כמובן, אבל אוהדים רבים חושבים שכדאי לפחות לנסות. בהתאחדות סבורים אחרת. הנשיא הקודם נואל לה גראט הצהיר פעם שאפילו לא חשב להתקשר לזידאן. הדחתו בעקבות פרשה מביכה לא שינתה את הלך הרוח – גם דיאלו לא מרים טלפון לאף אחד חוץ מדשאן.
בכל הקשור לרזומה ולסמכותיות, אין שני לדשאן. כשחקן, הוא זכה במונדיאל ובאליפות אירופה כקפטן, זכה בליגת האלופות עם מארסיי ועם יובנטוס, והיה המנהיג השקט בחדר ההלבשה בכל מקום אליו הגיע. כמאמן הוא הצעיד את מונאקו לגמר ליגת האלופות, ולקח אליפות עם מארסיי כנגד כל הסיכויים. בחירתו למאמן הלאומי אחרי הכישלון ביורו 2012 הייתה טבעית ונכונה, והכוח רק עלה עם הזמן.
דשאן מסוגל להעמיד כל כוכב במקומו. הוא קיבל גיבוי מוחלט מההתאחדות כאשר ניפה במשך שנים את קארים בנזמה. כעת הוא יודע לנזוף מול כל השחקנים גם בקיליאן אמבפה, כפי שעשה אחרי משחק בו הכוכב לא ביצע מספיק ספרינטים לטעמו. אפילו לזידאן אין יתרון עליו במובן זה, אבל זה לא העניין. במצב הנוכחי, יש תחושה כי הוותק מתחיל לפעול דווקא לרעתו.
כי כל מאמן, גדול ככל שיהיה, ממצה את עצמו בתפקיד בשלב מסוים. אחרי תריסר שנים, בטוחים צרפתים רבים שדשאן הגיע לנקודה הזו. "מספיק, די! תשחרר אותנו, לך תנוח בשמש ותהנה מהחיים", צרח הפרשן דניאל ריולו אחרי ההדחה מיורו 2024. זה לא היה בתוכניות, אבל ספק אם דשאן נהנה במיוחד מעבודתו בימים אלה, כי יש לא מעט בעיות מכיוונים לא צפויים.
אנטואן גריזמן הכריז בשבוע שעבר על פרישה מהנבחרת באופן סנסציוני. כוכב אתלטיקו מדריד נשאל אחרי האכזבה הגדולה בקיץ אם הוא שוקל עזיבה והשיב באופן נחרץ: "מה פתאום, יש לי תוכניות למונדיאל 2026". גריזו היה השחקן הקרוב ביותר למאמן, קבע שיא מטורף של 84 משחקים רצופים במדי הנבחרת ללא הפסקה, והברית נראתה בלתי שבירה, אבל התברר שהמצב השתנה מאוד לאחרונה.
גריזמן נאלץ לעכל את ההחלטה למנות את אמבפה לקפטן אחרי הפרישה של הוגו לוריס, למרות שהוא עצמו היה מועמד ראוי הרבה יותר על תקן שחקן ותיק. למשל, שחקן העבר אריק די מקו אמר: "גריזמן היה הקפטן הטבעי, אבל דשאן הלך על בחירה פוליטית, וזו הייתה טעות". גריזו לא התבטא פומבית בנושא, אבל במהלך יורו 2024 כבר שלח רמיזות לגבי חוסר שביעות רצונו מהטקטיקה המשתנה שדחקה אותו לעמדות פחות מתאימות מבחינתו.
היה זה טורניר מאכזב מאוד מבחינה אישית, אבל הבחירה לספסלו בחצי הגמר בכל זאת היתה מפתיעה – וגריזמן לא אהב אותה כלל. כאשר בחר דשאן להשאיר אותו מחוץ להרכב גם במשחק ליגת האומות מול בלגיה בספטמבר, היה זה הקש ששבר את גב הגמל. בגיל 33, לא הייתה לגריזו מוטיבציה להיאבק על מקומו, וככל הנראה הוא כבר ממש לא נהנה בחברתו של דשאן – ועל כן הוא בחר לנטוש כשהוא עדיין בכושר מעולה.
במקביל, לא שקט גם בגזרת אמבפה. כוכב ריאל מדריד לא זומן לסגל לקראת המשחקים מול ישראל ובלגיה באוקטובר בגלל פציעה, אך אז שותף בליגה הספרדית ועורר את זעמו של דשאן. "צריך לזכור שהמועדון הוא המעסיק שלו", הסביר המאמן הלאומי את בחירתו, אך הוא ממש לא שבע רצון מהפרשה, ויש הגורסים כי מדובר בסוג של מרד על אש קטנה מצידו של הקפטן שמנסה לכרסם בכוחו של המאמן. אם הבעיה תעמיק בעתיד, מעמדו של דשאן באמת יהיה בסכנה גדולה יותר.
אז במפגש מול ישראל פותחת צרפת את העידן ללא גריזמן, תחסר את אמבפה, ומצב הרוח עדיין שפוף למדי אחרי ההופעה המחפירה באליפות אירופה. מבחינת דשאן, הזיכרון מהמפגשים מול נבחרת כחול-לבן ברור – הוא לא ישכח עד סוף ימיו את הערב המופלא בפארק הנסיכים באוקטובר 1993, כאשר רוני רוזנטל, איל ברקוביץ' וראובן עטר קבעו 2:3 ומנעו מצרפת העפלה למונדיאל 1994. זה עדיין לא היה הסוף, והפיאסקו הושלם בחלוף חודש בהפסד דרמטי ובלתי נתפס לבולגריה, אבל ישראל היא זו שהחלה את התהליך ולא אפשרה לדשאן להגיע לגביע העולם הראשון שלו, אשר נערך בארצות הברית.
כעת הוא שואף לסגור מעגל ולהיות המאמן במונדיאל על אדמת ארצות הברית בקיץ 2026, אבל מי יודע? אם צרפת תפסיד לישראל ביום חמישי, עלול כדור השלג להתחיל להתגלגל, והלחץ הציבורי עשוי לעשות את שלו למרות הרצון הברור של ההתאחדות להגן עליו. האם זה אפשרי? הסיכוי נמוך יותר מאשר ב-1993, וזו גם מסגרת אחרת לגמרי, אבל דברים מוזרים יותר קרו בתולדות הכדורגל העולמי.