כביש החוף מעולם לא נראה קסום כל כך כשאתה מדמיין אותו בעולם שכולו כדורגל. הארובות של חדרה נראו כמו קורות גדולות של שער, מלון הקומות של חוות הברון בזיכרון יעקב נראו כמו יציע מפואר בקאמפ-נואו והכיסא המפורסם העומד על ההר במבואות חיפה נראה כמו המושב הכי טוב בתא הכבוד בסן סירו.

רגע לפני הקרב הגדול בבלומפילד בין מכבי ת"א למכבי חיפה, ONE מחזיר אתכם אחורה, אל המפגשים הגדולים בין שתי הקבוצות, שסיפקו לאורך ההיסטוריה את הקרבות המרתקים והאיכותיים ביותר שנראו על מגרשי הכדורגל בישראל. והפעם, לידור גולדברג חוזר את אותו יום בו הבטיחה מכבי ת"א אליפות שניה ברציפות אחרי מחצית שניה ענקית בקרית-אליעזר.

כבר שנתיים אני חוזר בדרך הזו מחיפה לתל-אביב, בערך פעמיים בשבוע עם המדים של חיל הים. מאה הקילומטרים המשעממים ביותר עלי אדמות. אבל לא בשבת של ה-20 באפריל 1996.

זה לא התחיל טוב. ביום שלישי הכנסתי את הטלכרט בטלפון הציבורי שבבסיס כדי לוודא שהכרטיסים מוחבאים טוב טוב אצל שי. בשבת השבעתי אותו שלמחרת על הבוקר הוא מתייצב בקרית-שלום ומשריין לנו שלושה כרטיסים, ידעתי שאפשר לסמוך עליו.

היתה הרגשה שאנו עומדים לפני משחק גדול באמת, כזה שמתקיים אולי פעם בעשר שנים. חמישה מחזורים לסיום, שלוש נקודות הפרש למכבי ת"א שמגיעה לאצטדיון המפחיד בקרית-אליעזר. אמנם כבר הפסיקו כמעט לספור לנו עד עשר, וגם דפקנו להם חמישייה בקריה בעונת האליפות של 1992, אבל רק לשמוע את השם של המגרש הזה עדיין עשה צמרמורת לכל מי שחטף כאן מברקוביץ', רביבו ואיתי מרדכי.

ידענו - ניצחון צהוב והאליפות בכיס, הפסד - וחיפה עוברת אותנו בהפרש שערים וברור שלא תאבד נקודות עד סוף העונה. רק לקרוא את ההרכב של חיפה בעיתון של יום שישי הצריך קנייה בהולה של חיתולים: ברקוביץ', רביבו, קנדאורוב, רוני לוי וחזן בקישור, גלאם, אדינולפי, ז'אנו וחרזי, עופר שטרית מחכה על הספסל. להשתין מפחד.

הטלפון מצלצל, עוד מעט שי יגיד לי שהוא הטמין את הכרטיסים עמוק בכספת שבבנק, ליד הדולרים. ידעתי שאפשר לסמוך עליו. הוא ירגיע אותי. דקה אחר כך, סיפרו לי חברים שעמדו לידי, נראיתי לבן כמו הקו של רחבת החמש. "אני אלך מחר", הוא אמר לי, "לא מאמין שנגמרו כל הכרטיסים". בת"א, ידעתי, כבר מזמן הכול נחטף. ידעתי שאי אפשר לסמוך עליו.

צפו בצרפתי ומזרחי נזכרים ב-0:10 של חיפה

טוב, אם אין אני לי מי לי. מלה למפקד, אפטר קצר עם פס בכיס, והופ – אני עולה באוטובוס ל"קופות גרבר" ומצטרף לתור הארוך של האוהדים החיפאים. נקנה כרטיס ליציע שלהם, ונראה מה יהיה. אני את המשחק הזה לא מפסיד.

כנראה שהחולצה הצהובה, הצעיף המסגיר והמבט המתחנן שכנעו את הסדרן להכניס אותי ליציע של ת"א למרות שמקומי היה שמור ביציע ג'. נכנסנו שלושתנו – שי, אלון ואני. בפנים פגשנו את עידו, עוד חבר קרוב, מגובס בכף רגל אחת כמעט עד מבושיו, זכר לכניסה חזקה בכדורגל בשכונה. שכנענו את אנשי המשטרה שיכניסו אותו למגרש, צמוד לכר הדשא. עידו היה מאושר, כמה שיותר קרוב למספר 8. לראות אותו בגובה העיניים.

במגרש חגיגה, 18 אלף צופים. כ-4000 בצהוב ביציע 13-14, השאר ירוקים. מאחורי אחד השערים הוקמו יציעי עץ מיוחדים לילדי הצפון, שינוחו קצת מהקטיושות. דני קורן מוציא את המשחק לדרך, תן לי תיקו ואני מאושר. גלאם חושב אחרת. דקה 40, בעיטה חזקה, הכדור פוגע ברוני לוי וחודר פנימה. הר הגעש בירוק מתפרץ. זהו, נגמר הסיפור. מזה לא נחזור, בטח שלא במבצר שלהם.

מחצית, יושבים עם הראש בין הידיים. עידו, צמוד לשלטים על הדשא, מראה סימני ייאוש. "אם יוצאים מפה עם נקודה", זורק לי אלון החילוני לגמרי, "אני מניח תפילין עד סוף העונה". שי לא מדבר. הוא כבר מתחיל להצטער שהפתעתי אותו ביום שישי עם הכרטיסים ביד.

אוהדי מכבי ת"א. לא ישכחו את אותו יום בקרית-אליעזר

רק שתי דקות בתוך ההפסקה, והצהובים כבר חוזרים למגרש ומחכים. קשטן כנראה לא דיבר הרבה וזרק אותם בחזרה לדשא. הצהובים עומדים על הדשא כמעט רבע שעה ומחכים לפתיחת המחצית השניה. חיפה חוזרת, נותר רק להתפלל. שנתיים קודם ראיתי פה חמישייה משפילה, בפעם היחידה שברחתי מוקדם ממשחק של מכבי ת"א, את הגול החמישי שמעתי כבר באוטו. אם לא משווים, לפחות לא לעבור עוד השפלה.

לדריקס יש כנראה חוש שמיעה מפותח. דקה 53 הוא מקבל כדור מנמני ומכניע את דוידוביץ'. אלון, אוהד מושבע של מספר 7, כבר מנסה לזכור באיזה ארון הניח את התפילין אחרי שחזר מהעלייה לתורה. תשע דקות אחרי, דרדלה של קלינגר מקפיצה אותנו גבוה כל כך שאפשר כבר לראות את הים.

שני סמלים של מכבי כובשים במשחק כזה חשוב, מה צריך עוד? אני שואל. מבט אחד על עידו והגבס מבהירים לי, נמני. בדקה ה-81 הכול כבר מושלם. שמונה זה בדם משכיב את התמנון כמו שרק הוא יודע (עד היום דוידוביץ' מחפש את נמני בצד השני), ומול שער ריק מכוון בדיוק למקום הנכון, כדי להקפיץ את הילדים הבודדים מקרית שמונה שהגיעו לבושים בצבע הנכון, וגם את עידו המגובס שמקפץ על רגל אחת עד שנעצר בכתפיים של המלך שלו.

"לידור, בוא נברח מהר לפני הפקקים", שמעתי את שי בזמן שאני מביט בשוהם, שלח, זוהר, חג'ג' וברומר מזנקים על הגדרות. "תקשיב ותקשיב לי טוב", אני עונה לו במשפט שישמש מאז כהסתלבטות הנצחית, "20 שנה אני מחכה לרגע הזה, מפה אני לא זז". לא דיברנו הרבה בדרך חזרה, כל אחד שקע במחשבות. לכולנו היה ברור שעברנו חוויה לכל החיים, כזו שכל אוהד כדורגל אמיתי חולם עליה. כבר עברנו התפרצויות שמחה, ה-0:4 בדרבי, הגול של ברומר בב"ש, שוקאנוב מול בית-שאן. אבל משהו במשחק הזה, באווירה, ביריבה, באצטדיון, בעוצמה האדירה בצהוב, הפך אותו לגדול מכולם, כנראה לעד.

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה