הרועה והכבשים

הרבה גבות הורמו בתחילת העונה כשמיץ' גולדהאר החליט ללכת לתהליך שבליגת העל מעולם לא הצליח. צוות מאמנים זר, הליכה על מודלים מספרד, זריקתו של ברק יצחקי ושינוי כולל בתפיסה של המועדון.

את האמת, השינוי הזה במכבי תל אביב היה מבוקש. המועדון שב-10 השנים האחרונות לא נאבק על האליפות, מאז זכה בה לאחרונה, הפך פתטי וכל תהליך שהחלו בקבוצה, נגוז לאחר שמונה מחזורים. גם תחת הבעלים הקנדי וגם קודמיו.

עושה רושם שהקרדיט שבחר לתת לאבי נמני ולאחר מכן ליוסי מזרחי ומוטי איווניר גרם לו לא לרצות לעבוד יותר עם מאמנים ישראלים. אולי כי הם מסתכלים יותר מדי על מה שכותבים עליהם. אולי כי הם לא מספיק טובים, אולי כי הם פה יותר מדי זמן והם נגועים במחלות מהן הכדורגל שלנו סובל, מהן כולם מנסים לברוח אך בסופו של דבר נופלים אליהן ללא הפסקה.

לא בטוח שבעונה בה מכבי חיפה הייתה הקבוצה הדורסנית של השנים האחרונות, או בעונה בה הפועל תל אביב לא בונה את עצמה בדקה ה-90, הסיפתח של ג'ורדי קרויף ואוסקר גארסיה היה כה חלק.

עטר חוגג. שקט, שיטה ויציבות (יוסי ציפקיס)

כל מה שמכבי ת"א הייתה צריכה זה קצת שקט, שיטה, יציבות. צוות אימון שמרגיע ולא מלחיץ והחדרת ההבנה לשחקנים שמהיום הם האשמים המרכזיים, האחריות היא עליהם, אף תהליך לא יופסק אם הם יפשלו. אף מאמן כבר לא ייזרק מתחת לאוטובוס בשבילם.

אם המרקם יחזיק מעמד נדע רק בהמשך, אבל מספיק לשלוח מבט לעבר מסיבת העיתונאים של הצהובים אחרי ההפסד בב"ש ולחכות לעוד רגע של משבר כדי ללמוד עוד. בכל מקרה וכך מסתבר, תמיד יש פגרה לתקן.

הכתוב הנו טור דעה