בית המשפט המחוזי בחיפה, באמצעות השופטת, אורית וינשטיין, דחה את הערעור שהגיש אליניב ברדה על שומת שומות מס שהוטלו עליו לשנים 2013-2015 בגין סכומי כסף שקיבל במסגרת הסכם למכירת זכויות ספורטיביות.
השחקן, שהחזיק בכרטיס השחקן שלו ומכר אותו להפועל באר שבע, טען בערעור כי "הזכויות הספורטיביות" מהוות "נכס" סחיר בידו, ועל כן התקבול שקיבל בגין העברתו לב”ש, בסך 3.6 מיליון ש”ח, היווה לטענתו הכנסה הונית. המדינה טענה מנגד כי התקבול המדובר היה בגדר הכנסת עבודה לפי פקודת מס הכנסה, בהיותו נובע מיחסי עובד-מעביד בינו לבין המועדון ולמעשה מהווה חלק משכרו. לכן, הפיצול של ההכנסה הזו מהסכם ההעסקה של ברדה מול הקבוצה מבירת הנגב, היווה לטענת הפרקליטות עסקה מלאכותית המהווה תכנון מס בלתי לגיטימי.
אליניב ברדה (משה חרמון)ברדה חתם ב-2013 מול חברת א.א. החברה לקידום ספורט באר שבע-בע"מ על שני הסכמים: הסכם העסקה לשנים 2015-2013 והשני הסכם למכירת זכויות ספורטיביות. החלוץ קיבל משכורת בסיס של כ-40 אלף ש”ח לחודש, לה התווספו תגמולים ובונוסים. במקביל, במסגרת ההסכם ל”מכירת זכויות ספורטיביות” שנחתם באותו יום, קיבל 3,628,000 מיליון ש”ח, לא היו מותנים בתפוקה מסוימת, בתוצאות או בהתחייבות מצידו להמשיך לשחק.
ברדה טען בערעורו כי ההסכם למכירת כרטיס השחקן הוא למעשה מכירת “נכס” שיש למסות בהתאם למיסוי של רווחי הון ולא למיסוי משכר עבודה. בפסק הדין דחה בית המשפט את הערעור וקבע כי "מנקודת מבטם של דיני המס, השואפים תמיד למסות עסקה על פי מהותה הכלכלית האמתית, יש לראות בהסכם הזכויות בין השחקן לקבוצה, המעגן את ‘מכירת’ כרטיס השחקן על ידו, כחלק ממכלול הסכמי העבודה בין הצדדים, ואין לייחס משמעות לפיצול ההסכמים. אי לכך, התקבול בגין הסכם הזכויות מהווה תקבול שניתן למערער במסגרת יחסי עובד-מעביד, ועל כן ימוסה בהתאם לסעיף 2(2) לפקודה כשכר עבודה".