הנצחה בדמות אצטדיון: על שמו של וסרמיל

כ-5,000 צופים בממוצע מגיעים מדי שבועיים לאצטדיון הכדורגל העירוני בבאר שבע כדי לצפות במשחק קבוצתם האהודה. לא רבים מהם יודעים שהאצטדיון הקרוי על שמו של ארתור וסרמיל צופן בחובו סיפור מרתק על ילד קטן שנספה בשואה.

ארתור וסרמיל נולד בשנת 1936 בורשה, בירת פולין. "היו לנו חיים נפלאים וגרנו בארמון מול "פארק המלכים", בעלי, איזק, אני ובננו, ארתור", סיפרה בעבר לילי פרידמן-וסרמיל, אימו של ארתור לעיתונאים אילן שי ואריה רפפורט, מחבר הספר "40 שנות ספורט בנגב".

"בפארק הסתובב ארתור הקטן יום יום עם האמנת הנוצרייה ודמותו משכה את תשומת ליבם של העוברים והשבים עקב דמיונו הרב לילד שהופיע בזמנו על גבי עטיפת שוקולד "וודל" הפולני".

"פעם אחת ניגש ארתור לקצין צבא גבה קומה שעמד והתבונן על לוח המודעות והצדיע לעברו", נזכרה לילי, "הקצין, חבר משפחה, שם לב לארתור הקטן רק אחרי שזה משך במכנסיו, הצדיע בחזרה ופרץ בצחוק רועם".

הילד מעטיפת השוקולד נזרק לבור: נקודת המפנה בחייה של לילי
ההתחלה הרגועה, האווירה השקטה והבטוחה לא רמזה על שעתיד היה להתרחש בשנים הבאות כשעליית היטלר לשלטון בגרמניה הביאה למפנה שתוצאותיו הרות הגורל על העם היהודי השפיעו גם על משפחת וסרמיל מפולין.

"הועברנו עם שאר היהודים למיידאנק, מחנה בו מצא בננו היקר את מותו כשנזרק לבור כאילו היה צעצוע שאף אחד לא חפץ בו. נשמתו הטהורה של הילד בן השבע נשרפה חיים ובאותו רגע החלטתי שלא אביא יותר ילדים לעולם. ההחלטה הייתה קשה אך החלטית".

נקודת המפנה הזו בחייה של לילי התרחשה בשנת 1943 כשבנה הקטן נשרף. שום תמונה של ארתור לא שרדה את הטבח הנוראי ואפילו במוזיאון יד ושם התיעוד עליו הוא דל, אבל אימו, לילי פרידמן וסרמיל, לא הייתה מוכנה שזיכרון בנה ייעלם.

אודותיו של וסרמיל ביד ושם (בלוג הסלע האדום)

"הכסף והאמצעים שנותרו בידי הועברו לאחד מחיילי האס אס שסידר לי פגישה יומית עם בעלי שהיה עצור אף הוא במחנה", המשיכה לילי את סיפור חייה, "השיחות בינינו נמשכו כעשרה שבועות אבל נושא אחד לא נגענו בו – המוות של ארתור וכשבכל זאת עלה הנושא סיפרתי לו ופרצנו שנינו בבכי חסר מעצורים".

"השיחה הגורלית שקיימתי עם בעלי הייתה כשפנו אליי לעבור לבלוק-רפרזנטיר (מחנה עבודה) באושוויץ. שאלתי לעצתו של בעלי והוא אמר לי לכי. בטוח יתייחסו אלייך יפה כל עוד הם זקוקים לך. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את בעלי", סיפרה לילי בכאב.

השלט, "הארבעט מאכט פריי (העבודה משחררת)", התנוסס מעל מחנה ההשמדה הידוע לשמצה באושוויץ וה"טרנספורטים" (המשלוחים) שהגיעו לשם היו חרוטים בזיכרונה של לילי עד יומה האחרון. "אנשים מושפלים עד עפר, נפשית וגופנית", סיפרה.

השלט על הנצחת וסרמיל באיצטדיון העירוני (אביאל בטיטו)

פסט הכיר ללילי את עולם הכדורגל: "היא התחילה להתעניין"
ב- 18.1.1945 החליטו קציני האס אס לשרוף את אושוויץ ופינו את לילי ואת שורדי המחנה לגרמניה. הנסיגה החלה ולילי החליטה לעלות ארצה עם חבריה. "ידידי אז, ובעלי לעתיד סלומון פרידמן ואני נסחפים בזרם העולים לישראל".

לילי המשיכה לספר: "אז נפגשים אנו לראשונה עם דר' דוד פסט שגם הוא עלה מפולין כשהקשרים מתהדקים וידידות אמיצה נקשרת בין משפחותינו". מאוחר יותר שימש דר' פסט כרופא של הפועל באר שבע בין השנים 1960-1998.

פסט היה זה שהכיר ללילי את עולם הכדורגל. "לפני כן לא היה לה שום קשר לכדורגל", אמר דר' דוד פסט, "אבל היא התחילה לבקר במגרשים, להתעניין והבינה בתוצאות של המשחק. מתחנכים באצטדיון הזה אלפי ילדים ובני נוער וכולם מממשים את החלומות של אותו הילד שנספה בשואה".

וסרמיל. יש סיפור מאחוריו (יוסי ציפקיס)

"הוא אהב ספורט", סיפרה לילי בכאב על בנה הקטן שלא הספיק ליהנות מהעולם אליו היא נחשפה בשלבים מאוחרים בחייה. "למרות שהיה רק בן שבע הוא אהב להחליק בשלג ואני זוכרת את הימים בהם החלקנו ממרומי ההרים במזחלות ואת ההנאה שהדבר היה מסב לו".

דר' דוד פסט התייחס לקשר ההדוק שלו עם לילי ועל השיחות שלהם על ארתור: "היא הייתה זורקת משפטים פה ושם על בנה ואני הייתי מזכיר לה את ארתור כי הייתי קרוב לו מאוד בגיל שהוא היה אמור להיות".

בדצמבר 1988, שש שנים אחרי שאיבדה את בעלה השני שנפטר מהתקף לב אחרי ששודדים פרצו לביתם, החליטה לילי להנציח את הזיכרון של בנה בכך שתרמה כספים רבים לשיפוץ אצטדיון הכדורגל המיתולוגי של בירת הנגב.

האצטדיון בב"ש בבניה (החברה הכלכלית לפיתוח באר שבע)

ההנצחה המרגשת: שם האיצטדיון על שמו של ארתור
"אני זוכר את הטקס של הענקת השם לאצטדיון הכדורגל בבאר שבע. אמרתי ללילי שאחד הדברים היפים ביותר יהיה להנציח את שמו בכך שהאצטדיון ייקרא וסרמיל ויקימו קבוצה של נערים וילדים שהיא תהיה הספונסרית שלה", סיכם דר' פסט.

עשר שנים מאוחר יותר נפטרה לילי פרידמן-וסרמיל והשאירה את חובבי הכדורגל הצעירים וגם את הקבוצות הבוגרות להתרוצץ על הדשא בבירת הנגב כשמרביתם אינם יודעים את מקור השם של האצטדיון.

בעוד כשלוש שנים ייחנך האצטדיון החדש בבירת הנגב, אך דר' דוד פסט מקווה שימשיכו להנציח את שמו של ארתור: "אני מקווה שלפחות ישאירו לאזור הזה של העיר את השם שכונת וסרמיל".  

הדמיית האצטדיון בב"ש (החברה הכלכלית לפיתוח באר שבע)