הפיטורים של יוסי אבוקסיס מחזירים אותי לימים שלפני פתיחת העונה. כל כלי התקשורת, כולל זה שבו אני כותב התרגשו לקראת הולדתן של שתי קבוצות אוהדים בליגת העל, הפועל ת"א ובית"ר ירושלים.
האוטופיה חגגה, התרומות זרמו והחזון היה ברור: הרי אם הקבוצה הטובה והאטרקטיבית ביותר בעולם, ברצלונה, היא המודל, השמיים הם הגבול, לא?
חלפו כמה חודשים ואותם אנשים שהיו אמורים להביא לגאולה, הפכו לאלה שמפרקים, והפעם מבפנים. כל ישיבת הנהלה עם עמותת אוהדי בית"ר ירושלים הפכה למלחמת עולם וכשגאידמק החליט להפוך את הקבוצה לקצת פחות גזענית, האוהדים צבאו על הגדרות וחיללו את כבודן של הכבשים בכל העולם.
גם בצד האדום של הכביש העסק לה הלך בקלות. למרות שהחילוף המאמנים הראשון היה מאולץ, הפועל ת"א כבר רושמת שלושה מאמנים בעונה אחת וזה רק קצה הקרחון.
כשהגיעו כמה תוצאות לא טובות, ההתנהלות תאמה יותר חבורה של אוהדים משולהבים ולא של הנהלה מסודרת עם דרך וכיוון. הוחתמו שחקנים לפי משקל וגם ניתן האור הירוק להחתמת שחקן מתרומה של שני בעלי עסקים, אוהדים, מה שרק תרם לחוסר הסדר ולאיבוד ההיררכיה.
 |
| יוסי אבוקסיס. בהפועל קנו שחקנים לפי המשקל (יוסי ציפקיס) |
|
| |
בברצלונה, כאשר האוהדים רוצים להביע מחאה נגד המאמן, הם מוציאים מטפחות לבנות ומנפנפים בהן. בלבנט צובאים על חדר ההלבשה, ממררים את חייו של מי שרוצים שיעזוב ומתפרצים לאימון במהלך אסיפות.
אולי יום אחד, כשבאמת תהיה תרבות ספורט, יוכלו האוהדים לנהל במתווה כזה או אחר את הקבוצות, מה שנראה הצעד הטבעי ביותר. במצב הנוכחי, זה רק מתכון להריסתן. אני רק מקווה בשביל הפועל ת"א שההדרדרות תיפסק בקרוב ושלא כמו בפעם האחרונה שההסתדרות שלטה בקבוצה, היא תישאר בליגת העל.
הכתוב הינו טור דעה