כל אוהד כדורגל ותיק ודאי מצא את עצמו מספר פעמים בחייו אומר את המשפט: "איפה הכדורגל של היום ואיפה הכדורגל של פעם". נכון, אומנם לבני האדם יש תכונה ידועה להדחיק זכרונות לא נעימים ולהיזכר רק בחוויות השמחות, אך בכל הקשור לכדורגל הישראלי אני משוכנע - ככל שהשנים עוברות כך הכדורגל תוצרת כחול-לבן נסוג אחורה.
אם אי שם, בימים עברו, חלומו של כל זאטוט היה להפוך לשחקן כדורגל בגלל ההנאה מהמשחק עצמו, הילדים של היום חולמים להיות כדורגלנים בגלל הפוזה הנוצצת, החברה הדוגמנית ואיך לא - הפינה הקבועה במדורי הרכילות.
אחד מהסימפטומים המובהקים של הלוזון-ליג בשנים האחרונות הוא פיטורי המאמנים התכופים. נכון, מי אני שאקבע לבעלי הקבוצות איזה מאמן לפטר ואיזה מאמן למנות, הרי בכל זאת מדובר בכספם, אך נוצרה תחושת דה-ז'ה-וו מסויימת, תחושה שאותה בורסת שמות עולה כל פעם מחדש בזמן שמאמנים ותיקים שכבר הוכיחו את עצמם מזמן נשכחו.
קחו לדוגמא שמות כמו שייע פייגנבוים ולופא קדוש, שני שועלי קרבות מנוסים שכבר חוו הכל בכדורגל הישראלי. הרי למה לתת לשני אלה הזדמנות, כשאפשר להמר בכל פעם מחדש על מאמנים צעירים? יכול להיות שזה בגלל השאיפה שלנו לחקות את המעצמות האירופאיות. אבל רגע, הרי גם באנגליה, ספרד וצרפת ממשיכים ליהנות מאגדות אימון כמו סר אלכס פרגוסון ו-ויסנטה דל בוסקה.
 |
| אלכס פרגוסון. פורח בגיל 71 (רויטרס) |
|
| |
יכול להיות שאותם "קשישים" שנקבתי בשמם אולי לא טיפוסים חייכנים ורעננים כמו רוב מאמני ליגת העל, אך שניהם כבר מזמן שכחו את מה שרוב המאמנים הישראלים עוד לא הספיקו ללמוד. לא ברור לי מדוע כל כך מפחדים ללכת אצלנו על קלפים בטוחים, כאלו שמכירים את הכדורגל המקומי על בוריו, אך אין לי ספק שהגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה.
הכתוב הינו טור דעה