אנשים לא מעטים קובעים עכשיו שחזינו הערב (ראשון) בגמר המונדיאל הטוב ביותר בהיסטוריה, וקשה לחשוב על משהו רחוק יותר מהאמת. בסופו של דבר, זה היה אחד הגמרים הדרמטיים ביותר והכי פחות צפויים בהיסטוריה. הוא גם אחד המוזרים בהיסטוריה, ללא צל של ספק. אבל הטוב ביותר? מה פתאום.

בשביל משחק כדורגל איכותי צריך שתי יריבות שמציגות יכולת ראויה והערב, במשך 80 דקות תמימות זה לא היה המצב. צרפת לא סתם הייתה חלשה, אלא לא הופיעה כלל. המאמן דידייה דשאן בחר לבצע שני חילופים עוד לפני סוף המחצית הראשונה, אבל זה לא הועיל ו-10 דקות לסיום לא היו לאלופת העולם (היוצאת) בעיטות למסגרת. הייתה לה רק בעיטה אחת מחוץ למסגרת. קיליאן אמבפה, הכוכב הגדול ביותר שהיה אמור לקחת את המשחק על כתפיו, לא הורגש ותרומתו ב-80 הדקות הראשונות הייתה זהה לזו של קארים בנזמה שנמצא במדריד. 

ארגנטינה נחושה ולוחמנית חיברה כמה מהלכים נהדרים, אבל באופן כללי לא הזדקקה ליכולת עילאית כדי להוביל 0:2 ולהרגיש בדרך לזכייה קלילה. היה זה הגמר הכי חד צדדי שניתן לדמיין. ברזיל שיחקה הרבה יותר טוב כאשר הובסה 3:0 על ידי צרפת ב-1998. בעצם, ברזיל שיחקה הרבה יותר טוב אפילו כאשר הובסה 7:1 על ידי גרמניה ב-2014. במשך 80 דקות, היה זה הגמר הגרוע ביותר שניתן לדמיין – חוץ מעבור אוהדי ארגנטינה שנהנו מכל רגע, בעיקר בזכות הצרפתים. ואז העסק התהפך תוך זמן קצר מאוד וקיבלנו תסריט מדהים ויוצא דופן. לכן, באופן טבעי, הגמר הזה ייזכר לתמיד, מה גם שהסיום היה הוגן. הנבחרת הראויה יותר, בפער גדול, הניפה את הגביע.

ליאו מסי חוגג עם אוהדי ארגנטינה (רויטרס)ליאו מסי חוגג עם אוהדי ארגנטינה (רויטרס)

בעצם, זה הזמן הנכון להשתמש בקלישאה המאוסה ביותר שיש – זו הסיבה בגללה אנחנו אוהבים את המשחק הזה. הוא יכול להיות ממש לא צפוי, והגיבורים המרכזיים עלולים לחוות בו טלטלות נפשיות עצומות. אנחנו, כצופים מהצד, מזדהים עם הגיבורים האלה ורכבת ההרים של ליאו מסי הייתה הערב בלתי נתפסת. בשלוש השעות הוא היה על גג העולם, ואז מרוסק, ואז שוב על גג העולם, ואז שוב מרוסק, ואז הגשים את החלום הכי חשוב שלו בכל זאת. המונדיאל הזה היה כביר מבחינתו והיווה אקורד סיום מופלא לקריירה אדירה, אבל התהילה הזו כמעט חמקה לו מהידיים – ולא באשמתו. כי בכדורגל, אי אפשר לעשות הכל לבד. גם כוכב ברמתו של מסי זקוק לעזרה של שותפים. הם יכולים להרים אותו, והם מסוגלים גם להפיל אותו.

ארגנטינה הייתה הנבחרת הלחוצה ביותר במונדיאל הזה. היא הרגישה את כובד האחריות בכל רגע נתון והמוטיבציה הייתה עילאית, אבל כך גם החשש להיכשל. זו כנראה הסיבה לכך שהיא עלתה ליתרון בכל אחד ממשחקיה, אך התקשתה מאוד לשמור עליו ברובם. כל מעידה הוציאה את השחקנים משיווי משקל וסף השבירה היה נמוך למדי. היא הובילה מול סעודיה במשחק הפתיחה, והפסידה. היא הובילה 0:2 מול אוסטרליה בשמינית הגמר עד הדקה ה-77, והייתה זקוקה להצלה מטורפת של השוער אמיליאנו מרטינס בזמן פציעות כדי להימנע מ-2:2 והארכה. ברבע הגמר מול הולנד היא הובילה 0:2 עד הדקה ה-83, אבל הפעם כן ספגה פעמיים ונגררה להארכה. וגם הערב זה קרה לה והפעם מול יריבה שנראתה גמורה לחלוטין.

בנוסף להיבטים הפסיכולוגיים, יש גם שיקולים של ספסל קצר ובעיות בניהול משחק מצד ליונל סקאלוני – מאמן שמכין את המערכים מצוין לקראת כל יריבה, אך מתקשה לעתים להגיב נכון תוך כדי תנועה. גם הערב הוא לא ביצע את ההתאמות הנדרשות כאשר דשאן שלח למערכה בדקה ה-71 את קינגסלי קומאן, ויתר על המגן השמאלי תיאו הרננדז והכניס מימד של כאוס למערך שנראה עד אז נטול חיים. ארגנטינה ביצעה רק חילוף אחד עד הדקה ה-90 וגם הוא היה כפוי והחליש אותה מאוד. אנחל די מריה, שהיה השחקן המצטיין על המגרש ללא עוררין, סחט פנדל וכבש את השער השני בעצמו, הוכשר להתמודדות רק ברגע האחרון ולכן לא יכול היה להיות על הדשא יותר משעה. שיבוצו דווקא באגף השמאלי התברר כהברקה פנומנלית, אבל בלעדיו הייתה ארגנטינה יצירתית הרבה פחות.

אנחל די מריה יוצא. הופעת ענק שלו (רויטרס)אנחל די מריה יוצא. הופעת ענק שלו (רויטרס)

זה לא היה אמור להשפיע עד העבירה המיותרת של ניקלאס אוטמנדי על רנדל קולו מואני – החלוץ שנכנס במקום אוסמן דמבלה המזעזע עוד במחצית הראשונה והפך לפתע לאחד הגיבורים המרכזיים של גמר גביע העולם. אמבפה, שהיה קרוב מאוד לסיים את היום על תקן כישלון מהדהד, צימק בפנדל – והמומנטום השתנה ב-180 מעלות. תוך דקה, קומאן המצוין גנב כדור ממסי, ואמבפה השלים צמד מבישול של מרכוס תוראם – עוד מחליף ששולב במערכה על ידי דשאן במחצית הראשונה. החילופים של צרפת עבדו איכשהו ברגע האמת, ואמבפה השתדרג תוך שניות ספורות מאפס עגול לגיבור עוצמתי. גם הוא היה גיבור שניתן להזדהות איתו.

השניות הספורות האלה הפכו את הגמר מאחד הגרועים בהיסטוריה לאחד הדרמטיים אי פעם. ארגנטינה, שכבר ניצחה במשחק שוק על ירך, נדרשה לנצח בו פעם נוספת וזה הצריך תעצומות נפש. קשה מאוד לספוג מהלומה פסיכולוגית כה קשה ולהמשיך להאמין. אחרי הכול, זו נבחרת שמרגישה לאורך ההיסטוריה כלוזרית, עם כוכב שהודבקה לו תווית של לוזר עד שזכה בקופה אמריקה בקיץ שעבר. היא הפסידה בפנדלים לגרמניה ב-2006, הפסידה בהארכה לאותה גרמניה בגמר ב-2014, ונכנעה ללא תנאי לצרפת בשמינית הגמר ב-2018 בתצוגת תכלית של אמבפה. כעת, שב אמבפה להכות בה גם ביום חלש להחריד. איך ממשיכים מכאן?

וזה רק נהיה גרוע יותר. מסי הצליח לכבוש "שער ניצחון" נוסף בדקה ה-108, חגג בהתרגשות ובדמעות וארגנטינה זרקה לפח גם את היתרון הזה, כאשר גונסאלו מונטיאל – עוד חילוף לא מוצלח של סקאלוני – הרים יד ברחבה. כדור של אמבפה פגע בה והסופרסטאר הצרפתי השלים שלושער ראשון בגמר מונדיאל מאז ג'ף הרסט – במשחק גרוע. זה כבר באמת שבר את שיאי האבסורד ודי מריה פרץ בבכי על הספסל. זו הייתה תמונה מכוננת – תמונה של תסכול והשלמה עם גורל אכזר עוד לפני שהמשחק הסתיים.

קיליאן אמבפה חוגג (רויטרס)קיליאן אמבפה חוגג (רויטרס)

כן, ארגנטינה שוב הרגישה לוזרית, בנסיבות הכי עגומות שאפשר לדמיין. העובדה כי לא הצליחה לנצח במשחק שהיה בידיה, באופן ברור, ואפילו יותר מפעם אחת, מדברת בגנותה. התבוסתנות הזו ליוותה אותה במשך רוב הטורניר, וזה כמעט נגמר בדמעות כאשר קולו מואני דהר באין מפריע לשער בשניות האחרונות של ההארכה. זה היה צריך להיות ה-3:4 של צרפת וסוף הסיפור של מסי. אמיליאנו מרטינס, באחת ההצלות הגדולות בכל הזמנים ואולי הגדולה מכולן, מנע זאת. זה ממש לא היה הגמר הטוב ביותר, אבל אחד הדרמטיים ביותר – וכאן היה שיא הדרמה. דיבו מרטינס הוא האיש שהשאיר למסי סיכוי.

ובפנדלים, זו הייתה השאלה הפשוטה. האם צרפת תשלים את הגניבה, או אולי ארגנטינה תתגבר על השדים ותיקח את הגביע שהגיע לה. מרטינס קבע שהאופציה השנייה התממשה, ובהתחשב ב-80 הדקות הראשונות נעשה צדק. הצדק הזה אף גורם לגמר הזה לקבל אור קצת יותר חיובי, ועל הדרך שבר מסי את הקללה של השחקנים המצטיינים בשישה המונדיאלים האחרונים – איש מהם לא שם את ידו על הגביע עצמו. רונאלדו ב-1998, אוליבר קאן ב-2002, זינדין זידאן ב-2006, דייגו פורלאן ב-2010, מסי עצמו ב-2014, לוקה מודריץ' ב-2018 – איש מהם לא סיים עם מדליית זהב עם הצוואר. מסי עשה את זה, במשחקו ה-26 בגביע העולם, והחיוך שלו שילב בתוכו אושר אינסופי והקלה אינסופית.

זה לא היה הגמר הטוב בהיסטוריה, אבל הוא נגמר עם הגביע בידיו של השחקן הטוב בהיסטוריה. ובדיעבד, הדרמה הפכה את ההישג הזה למתוק אפילו יותר, גם אם מסי היה מעדיף להשלים 0:2 שגרתי וקצת משעמם – כפי שהגמר הזה היה אמור להסתיים.

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה