בחודש שעבר (מאי 2019) בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט גדעון גינת) ביטל החלטות של בתי הדין המשמעתיים של ההתאחדות לכדורגל, וזאת בשל אפליה לרעה של קבוצה "נחשבת" פחות מהפריפריה ושל שחקן בן מיעוטים.
כדורגלן מואשם שפגע בתום המשחק בשחקן של הקבוצה היריבה. בה בעת, אמור להתקיים משחק קובע ומכריע של קבוצתו של הכדורגלן הפוגע. וכאן הדילמה: האם יש להשעות את הכדורגלן מהמשחקים הצפויים עד למתן הכרעה בעניינו? על שאלה זו ענה לאחרונה בית הדין המשמעתי (הדיין הראשי, עו"ד ישראל שמעוני) בעניין אחמד יונס. באותו מקרה דובר על שחקן כדורגל מהפועל בני ערערה-עארה (קבוצה מליגה ב' שהתמודדה במשחקי המבחן על העלייה לליגה א'). נקבע שם כי "ראוי כי נאשמים אשר לאחר המשחק מתנהגים לכאורה באופן בריוני מהסוג המיוחס לנאשם לא 'יעלו על כר הדשא' בפרק הזמן הקצר עד לבירור עניינם". על החלטת בית הדין המשמעתי הוגש ערעור לבית הדין העליון של ההתאחדות. הערעור נדחה ונשיא בית הדין (כב' השופט בדימ' אמנון סטרשנוב) קבע כי "הפרקטיקה הנהוגה היא שהשחקן מושעה עד סיום הדיון - כפי שנכתב גם בהחלטה בעניין [שחקן הפועל ת"א, מר בן] רייכרט".
אולם, בעניין רייכרט, אף שדובר על מקרה דומה עד מאוד לנסיבות המקרה הנוכחי (יונס), רייכרט לא הושעה והתירו לו להמשיך לשחק עם קבוצתו עד למתן הכרעה בעניינו. התרשמותי מעיון בכל ההחלטות הרלוונטיות היא שאין כל טעם אמיתי המבדיל בין שני המקרים לעיל שהוכרעו על ידי הנשיא סטרשנוב, זולת זהותו של השחקן ודירוגה של הקבוצה בליגה. זאת ועוד. המקרה של רייכרט הוא אף פחות מובהק מהמקרה שלפנינו, שכן העבירה של רייכרט צולמה על ידי מצלמות הטלוויזיה (לעומת זאת, האישום של יונס מבוסס על דיווח של משקיפה בלבד, כאשר מנגד ניצבים מכתבים של שחקן ומנהל הקבוצה היריבה התומכים דווקא בגרסתו של יונס).
רייכרט. לא הושעה (אחמד מוררה)בית המשפט המחוזי בחיפה הפך את החלטת בית הדין העליון של ההתאחדות וקבע, בצדק, כי המקרה של יונס מעורר תחושה קשה של אפליה פסולה היוצרת חזקה של חוסר תקינות אשר מצדיקה את התערבותה של הערכאה השיפוטית. אכן, התערבות שיפוטית בהחלטות משמעתיות של טריבונליים שיפוטיים פנימיים של גופים ציבוריים (כגון: ההתאחדות לכדורגל), צריכה להיעשות במשורה. אולם, באותם מקרים קיצוניים שבהם מתקיימת אפליה פסולה, אין מנוס מלהתערב באותן החלטות בעייתיות. עקרונות היסוד של השיטה המשפטית שלנו, למשל: עיקרון השוויון לפיו אין להגביל אדם בשל שיקולים הנוגעים להשתייכותו הקבוצתית, מחייבים זאת. וזה בדיוק המקרה שלפנינו. אותו שופט. נסיבות דומות. אך תוצאה שונה לחלוטין (ולא מדובר בתוצאת המשחק).
נשאלת, אפוא, השאלה מה הוביל לפער הקיצוני בהחלטות של הנשיא סטרשנוב בשני מקרים דומים (רייכרט מזה ויונס מזה)? ניתן למנות שני הבדלים בולטים אפשריים: א. זהותו של השחקן (בן רייכרט מול אחמד יונס); ב. זהותה של הקבוצה ומעמדה בליגה (הפועל ת"א מליגת העל מול הפועל בני ערערה-עארה מליגה ב'). במילים אחרות: המקרה של יונס מוכיח שכאשר השחקן וקבוצתו "נחשבים" פחות ומשתייכים לליגה נמוכה, בתי הדין המשמעתיים של ההתאחדות ימצו עמם את הדין במלוא חומרתו. זו בוודאי אפליה פסולה המהווה פגיעה קשה בעקרון השוויון. כך גם נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה א): "מצות עשה לשפוט השופט בצדק, שנאמר: בצדק תשפוט עמיתך. אי זהו צדק המשפט? זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר". לכן בית המשפט נאלץ להתערב ובכך נמנעה גם פגיעה מיותרת בזהות האזרחית. נקווה שלהבא האפליה בכדורגל תמוגר בשלב מוקדם יותר של ההליך השיפוטי. אגב, לדעתי, ניתן להסתמך על ההחלטה בעניינו של יונס לא רק כבסיס לתקיפה של החלטות של בתי דין משמעתיים, אלא גם בענייני בוררות.
הכותב הוא עורך דין במשרד ד"ר א. קלגסבלד ושות' ולשעבר עמית הוראה באוניברסיטת חיפה בדיני אתיקה. הדברים מבטאים את עמדתו האישית בלבד.
עו"ד דון סוסונוב (סטודיו דן לב)