ליגת ה-אל: הליגה פוגעת בנבחרת ישראל

1. תודו שקמתם הבוקר עם תחושה מוכרת, טעם מריר בפה, אבל לא משהו חדש. אחרי וויילס הייתה תחושה של עלבון צורב, אחרי בלגיה גאווה ריקנית מסוימת על הפסד מכובד, אבל אחרי בוסניה זה כבר דה ז'ה וו. היינו בסרט הזה. סרט של נבחרת מאכזבת, קצת מפוחדת, לא יוזמת שמפסידה בקלות מדי לנבחרת בינונית מדי. כמה פעמים חווינו את ההפסדים האלה: ברוסיה, ביוון, בקרואטיה ואפשר עוד להמשיך. ישראל מתקשה להפתיע, גם כשהיריבה לא בשיאה. 

למדנו לחיות עם ההרגשה ולקבל אותה והפכנו ארסיים. עידן ויצמן צייץ אתמול: "אף פעם לא אבין את השמחה לאיד שלנו". ננסה להסביר. האכזבה הצפויה מהנבחרת צרובה ב-DNA של כל אוהדיה והצעירים במיוחד. ניצחון אחד, גדול ככל שהיה, היה כל כך לא שגרתי עד שהכניס פה את המערכת לאופוריה שגרמה לשני הפסדים רצופים. עכשיו חזרנו אחורה, לימי הדיכאון, לימי הסכינים, לברירת המחדל של התחושות כלפי הנבחרת. ויצמן צודק. האנטי המובנה הזה קלוקל ומשתק. השאלה היא: מה גרם למה? התוצאות לאנטי או האנטי לתוצאות? 

הציוץ של ויצמן במשחק הנבחרת

2. קמפיין מוקדמות יורו 2016 התחיל אי שם בנתניה ב-5 במרץ 2014. סלובקיה הגיעה ארצה למשחק ידידות וטיילה ל-1:3 קל מדי. ישראל נראתה רע מאוד והאורחים חגגו במיוחד דרך האגפים. המגנים אייל משומר ועומרי בן הרוש נקלעו ליום שחור. בהפסקה נכנס אוראל דגני דווקא לעמדת המגן השמאלי הלא טבעית שלו והמשיך את החולשה הכללית. בסיום, שאל אחד העיתונאים את אלי גוטמן האם אין לישראל אופציות ראויות יותר לעמדות המגנים, גוטמן חייך במבוכה ואמר: "אתה צודק". 

דגני ובן הרוש הציגו משחק מחפיר בבוסניה, אבל הם לא הבעיה העיקרית אלא המשל בסיפור הזה. גוטמן ירש נבחרת עם בעיות מובנות, אבל הוא לא עשה מספיק כדי לפתור אותן. אם ישראל לא תעלה ליורו, גוטמן יתקשה להצביע על חותם, טביעת אצבע שהשאיר על הנבחרת גם מעבר לתוצאות הדי זהות לקודמיו. אברהם גרנט ודרור קשטן הובילו את ישראל לחילופי דורות, לואיס פרננדז בנה את רמי גרשון (מאפס), ניר ביטון ואפילו ליאור רפאלוב בנבחרת. 

גוטמן קיבל דור טוב ובשל. הוא לא היה זקוק למהלך של חילופי דורות, אבל הוא לא לקח את החומר הקיים צעד קדימה. דיברנו לפני המשחק על החלטות מינימליסטיות, על קיבעון מחשבתי. אי אפשר להגיד שההחלטות שלו היו בהכרח גרועות, שהשחקנים ששיחקו לא ראויים, אבל כן מתקבלת התחושה שאנחנו תקועים. בגישה. במחשבה. ובכדורגל. גוטמן מודל 1999 המציא את נג'ואן גרייב כמגן שמאלי והפך את אורן זיתוני לקשר האחורי הטוב בארץ. גוטמן מודל 2015 מאמין בלשחק על בטוח. על ומחוץ למגרש. 

אדין וישצ´ה חוגג על הנבחרת (רויטרס)

זה היה הפסד מרגיז. ישראל עלתה מפוחדת, אבל צברה ביטחון דרך עמידה הגנתית נכונה במחצית הראשונה ובכל פעם שהצליחה להכניס את עצמה למשחק התקפית, איבדה ריכוז לרגע ושילמה במזומן. אחרי הפסד כזה, מחפשים אשמים ומצביעים לעבר שחקנים ספציפיים, אבל המציאות היא שרובם היו מתחת לרמתם הרגילה ולא בפעם הראשונה. זו הבעיה של הקיבעון. הוא מייצר סטיגמות (למשל על ביברס נאתכו) ומחריף את תחושת האנטי אצל האוהד וחוסר הפרגון אצל השחקן שחוברים יחד למעגל קסמים של אכזבות. ישראל לא צריכה חילופי דורות, אבל היא צריכה יותר גיוון, יותר יצירתיות, יותר מחשבה מחוץ לקופסה בראש ובראשונה ברמת מקבלי ההחלטות.

3. בהרכב בוסניה אמש שיחקו שלושה שחקני פרמייר-ליג, שלושה שחקני בונדסליגה, שני שחקנים מהסרייה A, שניים מטורקיה ואחד מספרד. בהרכב נבחרת ישראל שיחקו שישה שחקני ליגת העל וחמישה ליגיונרים: מרוסיה, בלגיה, סקוטלנד, הולנד וליגת המשנה באנגליה. המוטיב הזה חזר על עצמו גם בהפסדים הקודמים. הגיע הזמן לומר את הדברים כמו שהם: ליגת העל שלנו לא מספיק טובה. השחקנים שנמצאים בה לא מתקדמים ברמה הבינלאומית ולכן קשה להם מאוד לעמוד שווים במשך 90 דקות מול שחקנים שמשחקים בטופ העולמי מדי שבוע. 

אז נכון, בלגיה, וויילס ובוסניה טובות ומוכשרות מישראל בכל עמדה. ונכון, בתקופות קודמות העמדנו הרכבים של תשעה ועשרה ליגיונרים שלא השיגו תוצאות טובות יותר, אבל יש כאן בעיה מהותית. מכבי תל אביב היא בועה, כלוב זהב עם כסף גדול שמפתה שחקנים וגורר אחריו מועדונים גדולים כמו הפועל באר שבע ומכבי חיפה להשקעות עצומות. במצב שנוצר, יותר ויותר שחקנים בכירים מעדיפים לחזור או להישאר בישראל. התקציבים אולי עולים, אבל הרמה לא. 

ערן זהבי. אין זהבי של הנבחרת וזהבי של מכבי (רז אמיר)

המציאות בליגת העל פוגעת בנבחרת, אבל אי אפשר לבוא בטענות לג'ורדי קרויף או אלונה ברקת. הם מחויבים למועדונים שלהם. אי אפשר לבוא בטענות לשחקן שחוזר ארצה בשביל סכום כסף גבוה שהוא לא יכול להרוויח בחוץ. אבל גם אי אפשר להילחם בנבחרת שמעמידה הרכב מהטופ של היבשת עם הרכב של שחקני ליגת העל. כל משחק מול שלוש הנבחרות הבכירות בבית העמיד לנו מראה מול הפנים והוכיח לנו כמה הליגה שלנו עלובה. כל עוד המצב ימשיך כמו שהוא, נמשיך להתקרב לקפריסין ולהתרחק מוויילס ובוסניה. זו האמת המרה. 

הרי אין באמת דבר כזה ערן זהבי של מכבי וערן זהבי של הנבחרת. יש זהבי אחד, שחקן נהדר, שמה שהולך לו בקלות בישראל לא מספיק כדי להתמודד ברמות הגבוהות באמת. תסתכלו על כל נבחרת דרג ביניים ביבשת: על אלבניה, סלובקיה, איסלנד, צ'כיה, על סלובניה וכן, גם על בוסניה. בכולן יש ליגות חלשות, אפילו יותר מליגת העל, השחקנים יוצאים החוצה בגיל צעיר והנבחרת מרוויחה. ליגת העל והנבחרת לא יודעות שנים לחיות אחת ליד השנייה. למצוא את המינון הנכון. התוצאות לפניכם. 

4. דקות קריטיות. ישראל - אוקראינה 3:2 (שער חובה בתוספת הזמן של המחצית הראשונה), צ'כיה - ישראל 1:2 (שער בדקה ה-90), גרמניה - ישראל 1:2 (שער בדקה ה-40), ישראל - בלארוס 2:1 (שערים בדקות 45 ו-46), ישראל - רוסיה 4:0 (שער בדקה השישית), ישראל - פורטוגל 3:3 (שערים בדקה השנייה וה-90), רוסיה - ישראל 1:3 (שני שערים בדקות 48 ו-50), מקסיקו - ישראל 0:3 (שער בדקה ה-43), ישראל - וויילס 3:0 (שערים בדקות 45 ו-50), ישראל - בלגיה 1:0 (שער בדקה התשיעית), בוסניה - ישראל 1:3 (שערים בדקות 42 ו-45). נפילת ריכוז בדקות קריטיות, עידן גוטמן בלבד. אין מקריות בכדורגל. 

אלי גוטמן. מתגעגע ל-1999 (איתי כהן)

5. אם הכל יקרה כמתוכנן, ישראל תגיע למשחק האחרון בבלגיה כשניצחון יספיק לה לסיים במקום השלישי. עד אז הבלגים כבר יעלו. יאללה, להפעיל את הקשרים.