בואו ניזכר ברעיון מאחורי הקמת ליגת האומות. אופ"א ייסדה את המפעל על מנת ליצור מסגרת תחרותית לנבחרות בסדר גודל דומה. טורנירי מוקדמות של מונדיאל ואליפות אירופה לא מעניקות מסגרת כזו – משחקים רבים מדי מהוות בזבוז זמן עבור המשתתפות, והנבחרות המובילות נאלצות להתמודד מול יריבות נחותות, ואף נחותות במיוחד, כי הרי אין שום הצדקה לשילובן של סן מרינו, אנדורה וגיברלטר.
על מנת לשחק זו מול זו, נדרשו ההתאחדויות לתאם משחקי ידידות, אשר להם אין באופן טבעי ערך ספורטיבי ממשי. ליגת האומות פתרה את הבעיה הזו ביעילות – אמנם התואר משני ולא נתפס כיוקרתי במיוחד, אבל זו עדיין מסגרת תחרותית שמאפשרת לגדולות לשחק מול גדולות, לבינוניות מול בינוניות ולקטנות מול קטנות. בטורניר זה, לכל משחק אמורה להיות משמעות אמיתית. כל התמודדות אמורה להיות מאתגרת גם עבור אנגליה, צרפת וספרד, ובמקביל אפילו סן מרינו ואנדורה יכולות לשאוף לניצחונות.
בהקשר זה, ליגת האומות היא הצלחה מסחררת, והיא אכן ממלאת את ייעודה. העניין הוא שכדי ליצור עניין בכל המשחקים, היה צורך להכניס גם עליות וירידות בין הדרגים השונים. גם זה חיובי מאוד, אולם יש לכך תופעות לוואי בלתי נמנעות, כאשר נבחרות יעברו לדרג שלא מתאים להן. אין שום הצדקה שאנגליה תהיה הפעם בדרג ב', בעוד ישראל ובוסניה בדרג א', אך זה המצב שנוצר במקרה.
נבחרת אנגליה. ירדה לדרג ב' (רויטרס)המזל פשוט האיר לנו פנים, ועוד פעמיים. לשם התחלה, קיבלנו הגרלה נוחה מאוד בדרג ב' במהדורה הקודמת, מול רוסיה, איסלנד ואלבניה. ואז התחילה המתקפה של פוטין על אוקראינה, הרוסים הושעו וישראל הפכה לפתע לסוג של פייבוריטית. לזכות השחקנים וצוות האימון יש לומר שהם ניצלו את המתנה, ועכשיו הם – וגם אנחנו כצופים – מקבלים פרס גדול. כך בדיוק יש לראות את ההגרלה שהייתה אתמול ואת המשחקים בחודשי הסתיו. זהו צ'ופר נדיר שצריך ליהנות ממנו עד תום. זו חגיגה ספורטיבית נפלאה.
מחכים לנו שישה מפגשים מול נבחרות צמרת תוך שלושה חודשים, במשחקים רשמיים תחרותיים. דבר כזה מעולם לא היה ויהיה מטופש מאוד להתייחס להגרלה שקיבלנו כ"אכזרית". נהפוך הוא – זו הגרלה נהדרת ופנטסטית. צרפת, בלגיה ואיטליה יבואו אלינו בזו אחר זו, בהנחה האופטימית שניתן יהיה לקיים משחקים בינלאומיים בישראל בעוד יותר מחצי שנה. הנבחרת תתארח בסטאד דה פראנס, בבריסל ובאצטדיון גדול באיטליה. מבחינה מקצועית, זו הזדמנות מרגשת עבור השחקנים להתנסות מול הטובים ביותר, להשתדרג ולהוכיח את עצמם. זה תענוג צרוף.
לא צריך לחשוש מתבוסות. ייתכן שיהיו כאלה, אך זה לא משנה. אנחנו נמצאים בדרג א' במקרה וכולם מבינים שהסיכוי להימנע מירידה בחזרה לדרג ב' קלוש. סביר שנסיים במקום האחרון בבית הזה, וזו תהיה התוצאה המתבקשת – יהיה זה טעם רע מאוד לבקר את הנבחרת כאשר זה יקרה. בעצם, אין לנו מטרה גלובלית במהדורה הזו של ליגת האומות, כי הרי אנחנו לא נזכה במפעל. בניגוד לקמפיינים במוקדמות מונדיאל ואליפות אירופה, שם מוגרלת לעתים ישראל לבית ממנו ניתן להעפיל על הנייר, כפי שקרה לקראת יורו 2024, הפעם אין סיבה להתאכזב ואין גם סיבה להתייחס במרירות ובציניות. מששת המשחקים האלה כדאי לשאוב רק אנרגיות חיוביות. גם הנבחרת עצמה חייבת לחשוב באופן חיובי.
שחקני נבחרת ישראל חוגגים. לחשוב חיובי (רויטרס)זה אומר, למשל, לא להסתגר בבונקר ולא להסתפק בהפסדים בכבוד. בשביל מה? אין לנו מה להפסיד כאן בשום היבט שהוא, אז בואו נתמודד מול האימפריות עם חיוך גדול, בלי לפחד מהן, כפי שעשתה החבורה של שלמה שרף בפארק הנסיכים ב-13 באוקטובר 1993. זה היה אחד המשחקים הגדולים בתולדות הנבחרת, כי הכל כבר היה אבוד מזמן והיא באה ליהנות. רוני רוזנטל, אייל ברקוביץ', ראובן עטר ורונן חרזי נתנו הצגה של כדורגל התקפי וכייפי. זה היה יכול להסתיים בקלות בכדורים רבים ברשתו של בוני גינצבורג, אבל התוצאה הסופית הייתה 2:3, וזה מה שיזכרו כולם לדורי דורות.
בעצם, זו הייתה הגישה של שרף בכל הקמפיין ההוא. זו הייתה הפעם הראשונה שלנו באירופה ואיש לא ציפה שנעפיל לגביע העולם בארצות הברית, ההחלטה הייתה להציג כדורגל יומרני ושמח, ללא רגשי נחיתות. למי אכפת עכשיו, במבט לאחור, שספגנו חמישייה באוסטריה במשחק הפתיחה? הניצחון בפאריס הוא שקובע את הנרטיב, ותרומתו לכדורגל הישראלי הייתה עצומה. אז אפשר כעת, במסגרת ליגת האומות, לשחזר את הרוח הזו מלפני יותר מ-30 שנה. נלך על כל הקופה בכל ששת המשחקים. אולי נפסיד בחמישה מהם, אבל למי אכפת? אם ננצח רק פעם אחת, ובזכות – זה יהיה שווה הכל. דידייה דשאן זוכר טוב מאוד את הערב ההוא שעלה לו בסופו של דבר בכרטיס למונדיאל. למה שלא נפרק אותו שוב?
אגב, דשאן האריך כידוע את חוזהו כמאמן צרפת עד 2026 וסביר מאוד שיהיה על הקווים של נבחרתו בסתיו, אלא אם יקרה אסון של ממש ביורו בקיץ. הצרפתים השלימו בשנים האחרונות את חילופי הדורות באופן חלק, כשרק שחקן אחד מהסגל הנוכחי עשוי אולי לפרוש אחרי אליפות אירופה – אוליבייה ז'ירו בן ה-37. מעבר לכך, כוכבים רבים עשויים להתמודד מול ישראל פעמיים ויהיה מסקרן לראות כיצד יתמודד העורף הכחול-לבן מול קיליאן אמבפה ואנטואן גריזמן, וכיצד יתפקד הקישור מול אדוארדו קמאבינגה ואורליאן טשואמני.
אמבפה וז'ירו. כיצד תתמודד הגנת הכחולים-לבנים? (רויטרס)בכל מקרה, חשוב לזכור שהנבחרת הזו, עוצמתית ככל שתהיה, יכולה להיות פגיעה. תיאו הרננדז הוא מגן שמאלי אדיר מבחינה התקפית, אך עלול מדי פעם להשאיר חור גדול מאחור. דאיו אופמקאנו נוטה לפעמים לימים חלשים מאוד, בהם הוא נראה פתאום כמו בלם מהליגה השנייה. שתי תבוסות מול החבורה הזו יהיו הגיוניות, אבל הנאה היא שם המשחק והרעיון הוא להבקיע מולם כמה שאפשר.
בהשוואה לצרפתים, בלגיה נמצאת בעיצומו של תהליך השינוי ההדרגתי בסגל. הבלם הוותיק יאן ורטונגן יעזוב כמעט בוודאות בתום אליפות אירופה, וייתכן שהמאמן הגרמני הצעיר דומניקו טדסקו ינצל את ליגת האומות על מנת לבחון לעומק את הצעירים גם בחוליות האחרות, תוך כדי מתן מנוחה לקווין דה ברוינה ורומלו לוקאקו. כאוהדי כדורגל, אנחנו צריכים דווקא לקוות שהפליימייקר הגאון של מנצ'סטר סיטי יהיה על הדשא מול ישראל בכל דקה, כשגם לשחקנים יהיה זה כבוד גדול להתמודד מולו, אבל לשדים האדומים יש דור צעיר מבטיח מאוד, וגם אותו יהיה מסקרן לראות בפעולה.
צ’ארלס דה קטלארה, שפורח העונה בהשאלה באטאלנטה אחרי שנת הסתגלות קשה במילאן, אמור להיות היורש העתידי של דה ברוינה. ארתור ורמרן, שעבר זה עתה מאנטוורפן לאתלטיקו מדריד, הוא קשר עם איכויות נדירות ופוטנציאל להפוך לאחד הטובים בעולם. נעשה איתם היכרות מעמיקה בבוא העת. כבוד מיוחד יהיה שמור לטיבו קורטואה, שהוא כבר כמעט ישראלי בזכות הזוגיות שם מישל גרציג.
דה ברוינה. צריכים לקוות שיהיה על הדשא (רויטרס)גם איטליה זה כיף, כמובן. איך אפשר אחרת? הכדורגל האותנטי מארץ המגף עם המסורת המפוארת והמדים היפים. לוצ'אנו ספאלטי יקווה להגיע לסתיו אחרי הצלחה באליפות אירופה וסגנונו יהיה התקפי ושמח בכל מקרה. נמתין להצגות של פדריקו קייזה ונתענג מהכישרון הרב-גוני של ניקולו בארלה, ממנו יכולים הקשרים הישראלים ללמוד לא מעט.
נקווה שסנדרו טונאלי יהיה בכושר משחק כשיחזור מההשעיה שלו בגין הימורים בדיוק בזמן למשחקי ליגת האומות. צעירים לא מעטים צפויים להשתלב בסגל, ובראשם כוכב אטאלנטה ג'ורג'יו סקאלביני, שאמור להיות הבלם הדגול הבא לצד אלכסנדרו באסטוני האלגנטי מאינטר. גם אלה יהיו משחקנים נפלאים, וגם את האיטלקים צריך לנסות להפתיע. בערב נתון אחד, זה בהחלט אפשרי.
הכל אפשרי בערב אחד כשלא חוששים, כמו באוקטובר 1993. זו השאיפה. זו המטרה. לא לפחד, לא לבקר, לא לרטון, רק ליהנות מכדורגל ולזכור שזו עשויה להיות חוויה חד פעמית בטופ. שישה משחקי צמרת רשמיים תוך שלושה חודשים, בלי ציפיות מיותרות. מי היה מאמין שזה יכול לקרות לנו? אל תבזבזו את החוויה הנדירה הזו סתם.
צפו בשינו זוארץ מדבר לאחר ההגרלה