מסי, רונאלדו וזלאטן באיש אחד: הערב של זהבי

1. ערן זהבי. המתקפה של הקפטן על התקשורת בסיום ה-1:2 הלא מרשים על ליכטנשטיין הרגישה מתוכננת. זהבי חם. זהבי היה צריך להתפוצץ. הוא אולי קיווה שזה יקרה על המגרש עם שער או שניים, אבל ליכטנשטיין סירבה לשחק אותה קורבן ואילצה אותו למצוא אחד אחר. בפרק זמן של קצת יותר משעתיים, EZ7 הציג מחזה מעניין: ג'סטות של כריסטיאנו רונאלדו, ביקורת של ליאו מסי וציטוטים של זלאטן איברהימוביץ'. הכל בשחקן אחד.

סוגיית ערן זהבי הפכה לאישיו המרכזי והבלעדי בקמפיין. בשיחות סגורות הודו בנבחרת שמדובר בסיטואציה בהתהוות. זהבי נותר לבד במשבצת הכוכב. זה לא קרה לו גם בתקופות ההתעצמות וההפיכה למפלצת שערים במכבי תל אביב בקמפיין הקודם. עם אלי גוטמן דיברו גם על שחקנים אחרים ולמה הם לא מוזמנים. אלישע לוי מצא את עצמו מתעסק עם נושא מרכזי אחד שהודבק לקדנציה שלו: איך מוציאים יותר מזהבי בנבחרת?

האזינו: הראיון שבסופו נשבר זהבי והתפרץ

בדקות הטובות של ישראל במחצית הראשונה, זהבי היה טוב, נייד ועשה את הדברים שכל כך מאפיינים אותו. אלא שלעיתים נראה מתוסכל ששחקני הקישור העדיפו עוד מסירה לרוחב ולא זיהו את התנועה שלו, או שאחד החברים להתקפה ביצע פעולה אישית ולא מסר לו, או כשפיטר יהלה לקח לו כדור באחד על אחד. שם הגיעו הג'סטות של רונאלדו. קצת תנועות ידיים, מבט לא מרוצה, ראש שמביט למעלה כאילו אומר: "היי, זה אני. תשתמשו בי לעזאזל".

משפטים כמו "פירקתי את ליגת העל" או בהמשך "כל העכברים יצאו מהחורים" ו"לא תלקקו לי בשבוע הבא אחרי שאכבוש במדי מכבי ת"א", הם דרך עצבנית וקצת בוטה מדי של זהבי להגיד: "מה אתם רוצים ממני?". הוא לא רגיל לביקורות כי לא היו כאלה נגדו בשנים האחרונות. כקפטן מכבי ת"א, הוא קיבל את המגננה והמעטפת החמה מהמועדון ובתמורה ידע לשמור על מי שצריך - כמו למשל במקרה טל בן חיים בסכנין - ולהגן על על האינטרסים הקבוצתיים. בנבחרת הוא לגמרי לבד. על כל המשתמע מכך. הוא חזות הכל, הוא הכתובת לכל. המלצר, השף ובעלי המסעדה בבן אדם אחד שחוטף הכל. וכשכוכב לא מבין למה במקום אחד הוא המלך ובמקום אחר המושמץ סופו להתפוצץ. זהבי עשה זאת במילים, מסי במעשים. 

כך מצא עצמו אלישע לוי מתמודד עם "דילמת מסי". עומד לצדו כוכב דעתן, שמרגיש מותקף וגם חזק ובטוח בעצמו מספיק כדי להרגיש נוח לשלוח רמזים לגבי העמדה בה הוא רוצה לשחק. ומולו ציבור של אוהדים ועיתונאים שדורשים תשובות. הוא צריך למצוא את האיזון בין לרצות את השחקן שעובדתית הוא הכי משמעותי בסגל לבין דרישות התפקיד שהן להביא תוצאות. לפעמים, כמו בשני המשחקים האחרונים, יש התנגשות. הנבחרת ניצחה גם אם לא בצורה משכנעת, אבל זהבי לא כבש. זהבי לא מרוצה. זהבי חוטף. זהבי סופר שערים. זהבי עצבני. פלא שהמאמן הלאומי רק מקווה שכולם ירדו מהקפטן שלו?

אלישע לוי וערן זהבי. דילמת מסי (אורן בן חקון)

הרף שזהבי הציב לעצמו בימים בהם פירק את ליגת העל עצום והציפיות ממנו גדולות מאלו איתן התמודד יוסי בניון בימי הזוהר שלו בליברפול. אז, הלחץ הוליד את תופעת "בניון בספק" - הקפטן לא מגיע כשיר ב-100 אחוז ומדינה שלמה מתפללת שיחלים. "לא שמתי את עצמי מעל הנבחרת", אמר אתמול הקפטן במהלך המתקפה שלא הייתה מביישת סטארים עם פה גדול כמו השבדי של מנצ'סטר יונייטד. נכון, הוא לא שם את עצמו. הוא הרוויח את המעמד שלו ביושר. עכשיו, הוא צריך להתמודד איתו. 

2. נבחרת ישראל הציגה שני משחקים דומים תוך שלושה ימים. מחצית ראשונה בה תכנית המשחק עבדה שהסתיימה ביתרון 0:2 ואז שער חובה שהכניס את המערכת לסחרור וללחץ. לשאלה: 'למה זה קורה?' לשחקנים ולמאמן לא הייתה תשובה. מול מקדוניה במשחק חוץ, תחת לחץ, עוד לגיטימי להתגונן כדי לשמור על התוצאה. מול ליכטנשטיין זה נראה רע מאוד. ישראל אולי לא הסתגרה או איבדה את הראש, אבל יצאה לחלוטין מאיזון ומתכנית המשחק. השוויון לא ריחף באוויר, אבל התחושה הייתה שהשחקנים חושבים על "אוי לבושה, ספגנו שער מליכטנשטיין" ולא על איך הורגים את המשחק ומסיימים אותו בצורה חלקה. 

המסקנה ברורה: כשמדובר בנבחרת ישראל, מבחן התוצאה מקבל חשיבות משנית. אם התחושה הכללית אחרי שני ניצחונות דחוקים על שתי הנבחרות החלשות בבית מחורבנת, ברור שהציפייה היא ליותר ברמת ההופעה. במובן מסוים, ישראל עשתה דברים יפים גם במקדוניה וגם בטדי. שיחקה טקטי ויצאה היטב להתקפות מעבר במשחק הראשון, הניעה כדור בדומיננטיות ויצרה מצבים דרך מהלכי כדורגל יפים ומשחק צירופים איכותי במשחק השני. היא רק לא הצליחה לעשות את זה כמו שצריך לאורך כל 90 הדקות. היא עדיין לא מצליחה לשלב הגנה והתקפה יחד כמו שנבחרת מודרנית צריכה לעשות. כמו שאלישע לוי ראה ביורו. 

שחקני ליכטנשטיין חוגגים את השער המפתיע (אורן בן חקון)

3. אינטנסיביות. בקמפיין מוקדמות המונדיאל, להבדיל ממוקדמות יורו, יש חשיבות לתוצאות מול נבחרות כמו ליכטנשטיין. הפרש השערים הכללי הוא שובר השוויון הראשון במאבקי המיקום בתוך הבית. לצורך העניין, ההבדל בין 1:2 ל-1:6 יכול להיות ההבדל בין מקום רביעי לשלישי או אם נתפרע בדמיון בין שלישי לשני. בהנחה שספרד, איטליה ואלבניה יוציאו מליכטנשטיין שש נקודות, ישראל כבר נמצאת בפיגור מסוים לעומתן. לא בטוח שהנתון הזה יהיה רלוונטי להמשך, אבל הוא מציג בעיה קצת יותר דחופה. האינטנסיביות. 

ביום שישי דרסה פורטוגל את אנדורה 0:6 תוך מפגן כדורגל אבסולוטי. התוצאה לא מפתיעה או מרשימה במיוחד. מה שבלט במשחק הן האנרגיות של פורטוגל. הרעב. הרצון לדרוס. במשך 90 דקות המארחת לא הורידה את הרגל מהגז, גם אחרי שהוליכה 0:2 בתום 190 שניות של כדורגל. היא רצתה עוד ועוד, שלחה שחקנים קדימה ואיימה 39 פעמים על השער. כלומר, מצב הבקעה כל קצת יותר משתי דקות. נבחרת ישראל לעומת זאת רשמה 21 איומים מול ליכטנשטיין - רובם כמובן במחצית הראשונה.  

היא שיחקה לאט, מסודר, הניעה כדור לאגפים, אבל בשום שלב שהוא לא נראתה דורסנית.  משחק שני תוך שלושה ימים פגע משמעותית באינטנסיביות והוליד כדורגל עייף משהו. מבט אל ההרכב יכול אולי לתת הסבר: עומרי בן הרוש, אלי דסה, אלמוג כהן, מאור בוזגלו ואפילו תומר חמד הם לא שחקני הרכב קבועים בקבוצות שלהם. מבט מורחב יותר אל הסגל ממחיש את הנקודה שמעטים שמים אליה לב: אין לישראל יותר מ-11-14 שחקנים שמשחקים בקביעות 90 דקות כל שבוע במלוא הפיזיות. 

תומר חמד נוגח את שער היתרון. לא שחקן הרכב קבוע (רדאד ג´בארה)

4. אלבניה. המשחק הבא של הנבחרת מול אלבניה בעוד חודש יגדיר לא מעט את הקמפיין. הוא ייתן הצצה ליכולת של ישראל להתמודד טקטית ופיזית מול יריבה שהיא פחות או יותר בסדר גודל שלנו, אבל עשתה מה שאנחנו חולמים לעשות - צעד קדימה. מאמן נבחרת אלבניה ג'אני דה ביאסי האיטלקי מתגאה בכל ראיון איך חיפש באינטרנט שחקנים שרשאים לייצג את הנבחרת ובנה שלד. אלישע לוי לא צריך לחפש באינטרנט, אבל הוא עדיין מחפש. הפרופיל ברור: שחקנים אינטנסיביים שיידעו להתאים את עצמם לרמת הפיזיות הנדרשת, למלא משימות טקטיות ולעשות הגנה והתקפה באותה רמה. המטרה: למצוא את האיזון בין השחקנים החמים בחלק הקדמי - ואצל אלישע כבר ברור שזהבי, חמד ובן חיים עומדים בראש ההיררכיה - לבין "פועלים" שיוסיפו כוח. 

המשחק באלבניה יגדיר את הקמפיין. כי בעבר הדי קרוב, כשישראל הגיעה מהדרג השלישי, היא ברוב הפעמים התקשתה לדגדג את הנבחרות מהדרג השני במשחקי החוץ, להוציא הופעות הגנתיות הירואיות כמו בקרדיף או בפאריס. אלבניה היא לא וויילס, לא צרפת ולא בלגיה. היא נבחרת קשה שחזקה כקולקטיב, אבל ודאי לא מוכשרת יותר מישראל. אם המטרה היא יורו 2020, מבחן הכוח הראשון הוא להוציא נקודות בשקודרה ולהראות שאנחנו ראויים למעמד. כן, נקודות ברבים.

נבחרת אלבניה. המבחן הבא (רויטרס)

5. טדי. 9,000 צופים במשחק נבחרת, קריאות בוז וצעקות: "ביזיון" מספקות חומר למחשבה שמצריך הסקת מסקנות. נכון, ההופעה הייתה רעה, זכותו של הקהל להגיב והמספרים הושפעו מפיגוע הטרור בעיר בשעות הבוקר, אבל הנה כמה מסקנות ראשוניות: אולי משחקים מול יריבות לא אטרקטיביות לא צריכים להתקיים באצטדיון גדול אלא בבאר שבע או בנתניה? ואולי הקהל הירושלמי צריך לעבור דרך עד שירוויח אירוח משחקים גדולים? כי כשמדברים על חיבור הנבחרת לקהל ועל חווית צפייה, טדי נכשל. פעמיים.