פתיחת העונה בליגת העל היא מאז ומתמיד יום חגו של האוהד הישראלי. קריית שמונה, אשדוד, באר שבע או ירושלים, לא משנה לאן – הוא יגיע, עם אותו הצעיף שמקשט את הרכב, אותה חולצה אהובה ואותה התקווה שנושבת בלבו בכל עונה מחדש. אלא ש’במציאות הקורונה’ אליה הורגלנו בשנה האחרונה, לצערו הרב של כל מי שאוהב את הכדורגל שלנו, את כל אלה יחליפו הכורסה ומסך הטלוויזיה שעל פניו נצפה בדבר לו התגעגענו יותר מכל.
מחמאות רבות מגיעות למנהלת הליגות על כך שבשלב הראשוני הצליחה להניע מחדש את הגלגלים של הענף ולאחר מכן אף דאגה שבעקבות הסיטואציה הכלכלית שנכפתה על בעלי הקבוצות, תקבל כל קבוצה סכום שישמש כרשת ביטחון שתכסה על ההפסדים כתוצאה מאי מכירת כרטיסים. כעת, המשימה הבאה של כלפון היא אולי הקריטית ביותר – החזרת הקהל למגרשים, ועדיף כמה שיותר מהר.
אוהדי הספורט בישראל. תחושת אי ודאות (חגי מיכאלי, שחר גרוס, נעם מורנו, אורן בן חקון, רדאד ג'בארה) (מערכת ONE)השחקנים יכולים להעיד על הקושי הקיים במשחק מול יציעים ריקים, אלא שאת השלכות הדבר אנו עלולים לראות בטווח הרחוק. ככל שהזמן עובר ואותו אוהד שהתרגל לצפות מן היציע בקבוצתו מדי שבוע ובכל מגרש, לא נמצא שם, הוא מתרחק באופן טבעי. התשוקה היא לא אותה תשוקה, האכזבה מההפסד הופכת בן רגע לאדישות ושמחת הניצחון על גבי המסך לבטח לא משתווה לתחושת ההנאה הלא שגרתית מהעמידה בפקקים ביציאה מהאצטדיון.
נכון, מצב התחלואה בישראל לא נותן הרבה סיבות לתקוות וגם לא הדיונים על סגר בחגים, אך אם במדינות כמו צרפת, בולגריה, הולנד, רוסיה, אוקראינה ועוד רבות ואחרות כבר מצאו מתווה מסוים שיאפשר לפחות את כניסתו של חלק מהקהל למגרשים – גם אנחנו יכולים. בדיוק כפי שרק בתחילת החודש אושרו הופעות תרבות במרחב הפתוח, כך, לפחות לפי דעתי, ניתן לפזר 7,000 צופים באצטדיון של 30 אלף מקומות אשר יישבו בריחוק חברתי האחד מן השני. מה גם שחלק גדול ממשחקי ליגת העל משוחקים מדי שבוע לעיניהם של כמה מאות בודדות שיושבים ביציעים, אז גם מהם רוצים לקחת את החוויה? על מה?
אצטדיון בלומפילד הריק (איציק בלניצקי)בסופו של דבר, על כל הכבוד וההערכה למנהלת הליגה ובראשה לארז כלפון על המאמץ הכביר בזמנים קשים אלה, ההחלטה בידיו של גוף אחד בלבד – משרד הבריאות. קפסולות, הקפדה מחמירה על עטיית מסכות, ישיבה בריחוק חברתי – כל אלה מהווים את המעט שהאנשים החזקים בענף צריכים להניח על שולחנם של הבכירים במשרד הבריאות כחלק מהמתווה, ואני סמוך ובטוח שהם מסוגלים לחשוב על עוד כמה וכמה דרכים שיעזרו להחזיר את הקהל למגרשים במהרה תוך שמירה על בריאותם של כל הנוגעים בדבר.
הקורונה כאן, והיא כאן כדי להישאר. רק בשבוע שעבר הכריז ארגון הבריאות העולמי כי הנגיף הארור עלול להישאר איתנו לפחות בשנתיים הקרובות. המציאות הזאת מחייבת אותנו להתנהגות חדשה ולהרגלים שונים שלא הכרנו, אך עם זאת מצריכה מאיתנו למצוא דרכים לחיות לצידה של המגיפה בשגרה, אשר קהל במגרשים (לא רק באצטדיוני כדורגל אגב) הוא חלק בלתי נפרד ממנה. כל זמן שהמצב נשאר כפי שהוא, רמת העניין תרד, ספונסרים לא ימהרו להגיע, ילדים, שגם ככה ברובם כבר מזמן מעדיפים את מסכי המחשב וקונסולות המשחקים השונות יעדיפו להישאר בבית והדבר הזה, שכולנו כ”כ אוהבים – עשוי לחטוף מכה אנושה שיהיה לו קשה מאוד להתאושש ממנה. חייבים להחזיר את הקהל!
הכתוב הינו טור דעה