אין ספק שטורניר ווטרג׳ן הביא סוף סוף לישראל את אבק הכוכבים שחובבי הטניס הישראלי כל כך היו צמאים לו. לראות מקרוב כאן בתל אביב את אחד הטניסאים הטובים בהיסטוריה, נובאק ג׳וקוביץ׳, זה משהו בהחלט יוצא דופן שאף אוהד טניס מישראל בכלל לא היה מעלה על דעתו.
הג’וקר, הכוכב הגדול של השבוע שסחף את הטורניר על גבו אפשר לומר, הביא את ההילה הנוצצת לטורניר וכל משחק שלו מול יריב איכותי יותר או פחות הפך להצגה, גם אם רמת הטניס לא הייתה בשמיים (ולרוב היא הייתה כזו). ללא הסרבי, סביר להניח שזו הייתה עוד תחרות ללא יותר מדי אזכורים ברחבי העולם, אך הבאתו של הסרבי לישראל שדרגה את התחרות בכמה רמות, כדרוש לטורניר חדש שרוצה להשאיר חותם קבוע.
נובאק ג'וקוביץ' (חגי מיכאלי)טורניר הזוגות סיפק הרבה עניין, גם בלי השת״פ בין יוני ארליך לג׳וקוביץ׳. רוהאן בופאנה, שחקן הזוגות הבלתי נגמר, היווה הופעה מרעננת במגרש מספר 1 שהיה על בסיס מקום פנוי. אולם רוב המשחקים לא התעלו לרמה גבוהה, דייגו שוורצמן, סבסטיאן קורדה ואפילו מקסים קרסי שהיו אמורים לסחוף את הרמה למעלה בהיעדרו של קארן קצ’אנוב (שאגב עדיין הופיע על הפוסטרים במתחם) איכזבו והודחו בשלבים המוקדמים.
אם נשים רגע את רמת הטניס בצד, אז למרות המתחם הגדול והנוצץ, רוב מה שהיה מחוץ לשני המגרשים היה אפשר לומר בגדר כאוס. זה החל במכירה המדוברת, שם נודע רק לאחר מכן כי בערב החג הקהל יוכל להיכנס רק בצאתו (ביום שני שיחקו ללא קהל בכלל), נמשך ביום חמישי עם תורי ענק בכניסה ופתיחת שערים באיחור של שעתיים ונמשך בצפיפות גדולה עד לסיום המשחק של עידן לשם וכניסת הקהל לאולם, רק אחרי שהרוכשים לסשן הבוקר פונו מהמקום.
העומס בלובי של המתחם (איטן דהן)הסדרנים אמנם הקפידו שהקהל ייכנס מהכניסה המתאימה, אבל ביציע עצמו לא היה שום סדרן לכוון ולמנוע את הבלגן היומי שהתרחש עם חיפוש המקומות של הצופים, שתוך כדי גם לא פעם הפריעו לשחקנים במהלך ההתמודדות. כמובן שגם היה את עניין המחירים, גבוהים בהרבה כמעט מכל טורניר על סך 250 נקודות. כרטיסים לחצאי הגמר נעו סביב אלף שקל ולגמר כמובן שכבר הרבה יותר. מה שגם שלא ממש הייתה הצדקה להפרשי המחירים כי מהרוב המוחלט של המקומות זווית הצפייה הייתה טובה.
לקינוח היו גם את הטקסים הדי ארוכים ביום האחרון, אותם ניתן היה לקצר או לפחות לצמצם את רשימת הנאומים שאף הגיעה לשיאה עם נאום מוקלט של הנשיא יצחק בוז’י הרצוג פלוס דברים של שר התרבות והספורט חילי טרופר. ׳הדובדבן׳ אגב היה במקומות המיועדים לאנשי התקשורת - הכתבים והצלמים, שלבסוף רובם הגדול מצא את עצמו קם מהכיסא שסומן עבור המדיה ונמכר לצופים.
חילי טרופר נואם (חגי מיכאלי)חלק מהצלמים נאלצו לעמוד המדרגות, חלק מהעיתונאים חזרו בלית ברירה לחדר התקשורת וגם העזרה מאיגוד הטניס, שלא היה חלק מהמארגנים לטענתו אך היה מעורב בטורניר וזכה לייצוג בכל טקס או אירוע חשוב, הייתה בגדר נעלם וחוסר מענה ראוי למצוקת העיתונאים.
הפתרונות שהוצעו למעט המקומות שכן נותרו עבור אנשי התקשורת? חילופים בזמן המשחק על הכיסאות הבודדים כאילו היינו אוסקר גלוך שמחכה לאיתות מוולאדן איביץ׳. אופציה אחרת הייתה לראות את המשחקים על המסך הגדול בחדר התקשורת, שם יש לציין שהמקום היה מרווח ועם אוכל טרי לכל אורך הטורניר, אך זה בוודאי לא פתרון ראוי לאנשי תקשורת שבאו לסקר את הטורניר כל יום מתחילתו ועד לאחר המסע״ת האחרון. בשורה התחתונה הרבה אבק כוכבים, אבל עם הרבה אבק אפור מסביב.