נועדנו לסבול

תמיד זו אותה התחושה. תמיד יהיה את זה שיסתכל עלי בעין עקומה ספק צוחק עלי ספק מרחם בשעה שאני נכנס לפאב בזמן של מונדיאל או אליפות אירופה עם חולצה של אנגליה, כאילו רוצה לומר, תנחומיי.

לא גדלתי בזמנים ההם בשנות השבעים ותחילת השמונים שהערוץ היחיד בישראל סיפק לנו מעט כדורגל עולמי והביא למרקע השחור והלבן את הליגה האנגלית בשיא תפארתה (ובעיקר את ליברפול). בתחילת שנות ה-90 היפות, גרהאם לה סו, גארי פאליסטר וטים פלוואר שתמיד בעיני היה יותר טוב מדיוויד סימן, היו כל עולמי.

אלן שירר והיד למעלה. מי צריך את מסי (GettyImages)

מעולם לא התחברתי לווריטואוזיות של שחקני ברזיל וארגנטינה, מעולם לא הבנתי את 'הטוטאל פוטבול' של ההולנדים, ויסלחו אוהדי שאר הנבחרות על שלל כוכביהם. אני העדפתי את הגרזנים של נבחרת שלושת האריות.

מסי מעביר שלושה שחקנים בדרך מכין קפה ומסיים ברשת? לא תודה. תנו לי את פול גאסקוין מסיים עוד קריירה של שחקן מבטיח בתיקול אימתני, או את אלן שירר רץ עם היד למעלה אחרי הבקעת שער ואני אהיה מרוצה.

גאסקוין, איאן רייט ופול אינס. לא רואים את מסי צ'אבי ואנייסטה (GettyImages)

יש משהו בלאהוד לוזרים נצחיים. בונים הר של ציפיות לפני כל טורניר ובסוף מתרסקים מול ארה"ב במונדיאל האחרון (וזו רק דוגמא אחת). אבל בסוף כשהעשן מתפזר ונבחרת לטינית כלשהי מניפה גביע, אני יושב בפאב עם הבירה ואומר לא נורא, עוד מעט מתחיל קמפיין מוקדמות נוסף. ואין, הפעם ניתן פייט חזק לגאורגיה.

ברור לכולם שצרפת תנצח איזה 0:1 קטן. תרשו לי לנחש, נגיחה של סאמיר נאסרי שפוגעת בפדחת של ג'ולאון לסקוט ומשם לרשת של הארט, ואז בסיום יש יאמרו שאם וויין רוני לא היה מחליט לשחק אותה נינג'ה מול מונטנגרו, אז בטוח אנגליה הייתה מנצחת. אבל האמת היא שגם אם נחבר את שירר המתפרק, ונחזיר את מייקל אואן מהנפטלין בתוספת של סטן קולימור עדיין אנגליה לא הייתה מנצחת. למה? כי אנחנו לוזרים.

פול גאסקוין ביום עבודה רגיל (GettyImages)

ואם אנגליה בסוף תנצח?, בואו לפאב בבקשה. אני אהיה היחיד שם עם חולצה של ג'רארד וחיוך מרוח על הפנים.

הכתוב הינו טור דעה