הקריאה ‘אאוריקה’ נועדה לציון של גילוי חדשני, או הארה משמעותית. היא מיוחסת לסיפורו של ארכימדס, מדען ומתמטיקאי בעיר סירקוז היוונית שנחשב לאחד האנשים החכמים בתקופתו ויום אחד התבקש על ידי המלך לגלות האם הכתר שלו אכן מזהב.
לשם זיהוי החומר היה צריך לגלות את דחיסותו, אך לא היו כלים למדידת הדבר בזמנו. במשך ימים ארוכים הוא חיפש פתרונות ולא מצא, והכישלון הטריד אותו עד מאוד. אשתו הציעה לו ללכת לבית המרחץ המקומי ודווקא שם כש”וויתר” לרגע – מצא את הפתרון בתוך האמבטיה ויצא בקריאת ‘אאוריקה’ המפורסמת בעודו רץ ערום ברחובות מהתרגשות.
הסיפור של הארי קיין ונבחרת אנגליה מקביל לסיפורו של ארכימדס במידה רבה. הכישרון הגדול שהתבטא אצל ארכימדס תמיד היה גם אצל הקפטן ונבחרתו, הם ניסו לעשות את הדברים בדרך הנכונה, בדרך המקובלת, ולרוב נחשבו בין הטובים בתחומם, אך פעם אחר פעם לא הצליחו להגיע ליעד – זכייה בתואר.
בדיוק כפי שהגדולה ההיסטורית של אנגליה כנבחרת כדורגל זוכה לפקפוק בגלל זכייה אחרונה בתואר אי שם ב-1966, גם הקריירה של שחקן באיירן מינכן, אחד החלוצים הגדולים של הדור הנוכחי מבחינת היכולת האישית, זוכה ללעג פעמים רבות במקום להאדרה בגלל העובדה שמעולם לא הניף גביע או צלחת.
אנגליה וקיין מסתובבים מתוסכלים בדיוק כמו ארכימדס. הם ניסו הכל, האנגלים עם נבחרות רבות לאורך השנים להן היה כישרון רב, החלוץ עם יכולת אדירה שלו שהגדירה אותו באופן אישי כאחד הטובים ביותר, אך לא הובילה לכלום בפן הקבוצתי. דווקא מהמקום הזה, נראה שהאנטיתזה כלפי השניים בטורניר הזה עשויה להיות מושלמת ולהוביל ליעד אליו כל כך חיכו.
ביורו הנוכחי הגיע הרגע שלהם “ללכת לבית המרחץ”, כשהם לא הציגו את היכולת שצופתה מהם – הקפטן בטורניר חלש, האנגלים בתצוגות כדורגל על גבול הביזיון כנבחרת, אך אולי דווקא כשהורידו רגל מהגז הם סוף סוף מצאו את הנוסחה הנכונה.
כשהיכולת לא הייתה שם, הווינריות נכנסה לעניינים והשחקנים הגדולים הוכיחו שהם שם כשצריך אותם באמת. פתאום תדמית ה”לוזרים” כאילו נשכחה לחלוטין, ונבחרת שלושת האריות באמת מצדיקה את כינויה בדקות האחרונות – היא מחכה בשקט לאורך המשחק, ולקראת סופו מגיעה לטרוף. רגע ה’אאוריקה’ שלהם הגיע בהבנה שלא צריך לשחק טוב ולהפגין את כשרונם במשך 90 או 120 דקות, אלא רק להופיע במקום הנכון בזמן הנכון.
זה קרה בשער הניצחון מול סלובניה במחזור הראשון, ופעם נוספת בכל אחד משלבי הנוקאאוט – ג’וד בלינגהאם מול סלובקיה בתוספת הזמן של שמינית הגמר, בוקאיו סאקה בדקה ה-80 של הרבע מול שווייץ ואולי ווטקינס בדקה ה-91 של חצי הגמר מול הולנד. כעת הם ינסו להביא את זה גם הערב (ראשון) ב-22:00 בגמר מול ספרד.
והארי קיין? הוא מציג טורניר חלש בצורה חריגה ועדיין עשוי להניף תואר שיוכל להגדיר מחדש את המורשת שלו. בקיץ לפני שנה החלוץ נפרד מטוטנהאם אחרי שנים ארוכות ו-ויתר על האופציה הריאלית לעלות למקום הראשון בטבלת כובשי השערים בתולדות הפרמייר ליג, כי גם הוא הבין מה שכולם ידעו – בלי תארים ההיסטוריה תזכור אותו אחרת.
הבחירה בבווארים הייתה הדבר ההגיוני ביותר. קודם כל, מועדון מחוץ לאנגליה במעבר שלא יפגע באוהדי טוטנהאם. בנוסף, ואולי הכי חשוב, מועדון הישגי שזכה ב-11 אליפויות ברצף ושולט בבונדסליגה ללא עוררין. וכמובן שזהו גם אחד המועדונים הגדולים בעולם. איזו סיבה הייתה לו לחשוב שאיתו כשהוא עדיין בשיא הקריירה זה לא יעבוד?
אז כפי שאנחנו כבר יודעים זה לא עבד. באיירן הושפלה ע”י לייפציג ודני אולמו בסופר-קאפ הגרמני, הופתעה מול קבוצה מהליגה השלישית בגביע, הודחה בחצי גמר ליגת האלופות מול ריאל מדריד ואף ראתה את באייר לברקוזן בריצה היסטורית עוצרת את רצף האליפויות שלה.
אחרי עונות רבות שבהן טוטנהאם הואשמה בחוסר היכולת שלה לזכות בתארים אשר פוגעת במורשת של קיין, המעבר הזה רק הגביר את הלעג לחלוץ שנראה כזה שמוביל ל”נאחס”. במציאות, הוא חווה עונה מופלאה נוספת עם 36 שערים ושמונה בישולים ב-32 הופעות בבונדסליגה, מעורבות בעוד 12 שערים ב-12 משחקים באלופות, ובאמת שאי אפשר להאשים אותו בכלום. אבל זה היה נכון גם בטוטנהאם, וכפי שהוא כבר הבין, תואר משמעותי יהיה קריטי כדי לא להיזכר כלוזר האולטימטיבי בראייה היסטורית.
לטורניר הזה הוא הגיע כקפטן הנבחרת, כשבגבו סוללה של שחקנים אחרי עונות יוצאות מן הכלל בקבוצות הטובות באירופה. בפועל, הטורניר שלו לא מזכיר את היכולת מהליגה הגרמנית בעונה שעברה. בעזרת פנדל אחד ושתי דחיקות מקרוב הוא עוד עשוי לסיים כמלך השערים בטורניר ללא כובשים בולטים, וזה בדיוק הסיפור.
לאורך הקריירה שלו הארי קיין סבל מחוסר כבוד לגדולתו ההיסטורית כחלוץ יוצא דופן שמסוגל לעשות הכל, מניהול המשחק ועד למספרים משוגעים. גם הוא יודע שתואר היסטורי עבור אנגליה כנראה ישנה את כל התפיסה ההיסטורית לגביו, ודווקא בגלל זה אולי כדאי לאמץ את מה שהוא ואנגליה עושים הטורניר.
בלי כדורגל גדול, עם יכולת מאכזבת, פתאום הווינריות שהייתה כל כך חסרה הגיעה. בראי ההיסטוריה אף אחד לא יזכור את היכולת הרעה מול דנמרק, את התיקו המשמים מול סלובניה, או את העובדה שבלי נס ג’וד בלינגהאם הטורניר היה מסתיים בהדחה מביכה מול סלובקיה בשמינית. בעתיד יזכרו מי זכתה בטורניר ומי סיים כמלך שערים.
קיין עשה כל כך הרבה פעמים את הדברים הנכונים ולא הגיע לכלום, אבל עכשיו אולי סוף סוף עלה על השיטה – לעשות את הדברים הלא נכונים ולקבל הכל. אם המשחק הערב מול ספרד יסתיים בתואר אנגלי ראשון מאז מונדיאל 1966, כנראה שנקבל עדות הפוכה לפתגם הידוע – לא הדרך חשובה, אלא התוצאה.