"אני מקווה לפגוש אותך בבוא העת באצטדיון אזאדי בטהרן, במשחק ידידות בין איראן לישראל", אומר לי מ', עיתונאי איראני. באופן טבעי, הוא מתראיין בעילום שם, אבל עושה זאת בשמחה ובחפץ לב ומשוכנע שדעתו משקפת את הלך הרוח בקרב רבים מאוד מבני עמו. ניתן היה לראות עדות לכך במשחקה של פרספוליס ביום ראשון. מנהיג קבוצה פרו-איסלאמית הביא ליציע את דגל פלסטין על מנת להביע הזדהות עם המתקפה הרצחנית של חמאס על אזרחי ישראל, ובתגובה דרשו ממנו רוב האוהדים "לדחוף אותו לתחת", כהגדרתם. "התקשורת הרשמית לא התייחסה לאירוע, אבל הוא זכה לתהודה עצומה ברשתות החברתיות", מספר מ'.
המשטר האיראני הוא אויב אשר מטרתו המוצהרת היא השמדת ישראל. הוא מפעיל את חיזבאללה ואת חמאס ועומד ככל הנראה ישירות מאחורי הפשעים שבוצעו בימים האחרונים. אלא שרוב העם האיראני אינו שותף למטרות אלה. "אנשים בכל חלקי המדינה עייפים מהעוינות הזו. הם רוצים שלום עבורם ועבור כל האנשים במזרח התיכון. הם מחפשים חיים שלווים, בלי מלחמות, בלי סכסוכים, כמו כל האנשים הנורמליים בעולם כולו. אין לי ספק שלא יהיה מסובך למצוא את הפתרון אם נניח בצד את המשקעים ההיסטוריים כשההנהגה תוחלף. עלירזה ג'הנבחש ואופיר מרציאנו שיתפו פעולה במדי פיינורד בדרך לזכייה באליפות בעונה שעברה. כך יכולה להיראות החברות בין כל האיראנים וכל הישראלים", אומר מ'.
ההתנגדות לתמיכה בחיזבאללה וחמאס גוברת באיראן בהדרגה. "מאז 2009, התנועה הירוקה המתנגדת לשלטון הבהירה באופן ברור את סלידתה מהקשר עם ארגונים אלה. יש סיסמה פופולרית ונפוצה – 'לא עזה, לא לבנון, אנחנו מוכנים למות רק עבור איראן'. גם בלי קשר לתמיכה בטרור, אנשים סבורים שהממשלה חייבת להשקיע את הכסף באזרחים שלה ולא בחמאס ובחיזבאללה", מוסיף מ'.
אלא שהם מתנגדים הלכה למעשה לפעולות הטרור עצמן, קל וחומר למסע רצח חסר הבחנה באזרחים שהתרחש בימים האחרונים. "העם האיראני מזדהה עם הכאב של הישראלים. באופן כללי, אנשים רבים נוקטים עמדה ניטרלית בסכסוך הישראלי-פלסטיני וטוענים שזו ממש לא צריכה להיות הבעיה שלהם. אבל הם שונאים קיצונים ולא סובלים טרוריסטים. ככל שחולפות השנים, יותר ויותר אזרחים חושבים שצריך להפסיק את העוינות של המשטר כלפי ישראל וסבורים שהאובססיה הזו אבסורדית. הם רוצים למסד את הקשרים עם ישראל מחדש", טוען מ'.
"באופן היסטורי, רוב הסכסוכים של איראן היו עם הערבים באזור ולא עם היהודים. לכן יש יסוד להניח שישראל יכולה להיות בת הברית שלנו, כפי שהיה עד המהפכה האיסלאמית. יהודים תמיד חיו באיראן ללא בעיות ויש לנו אותם שורשים ותכונות משותפות רבות. אין לנו שום סיבה להיות אויבים", קובע מ'.
במהלך ההפגנות של האיראנים – ובמיוחד של הנשים האיראניות – נגד המשטר במהלך השנה שעברה, הם נהנו מתמיכת הישראלים. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד במהלך המונדיאל, אז עשתה פיפ"א את המקסימום על מנת לדכא ולמזער את המחאה הפוליטית ביציעים נגד המשטר הרצחני של האייטולות. האהדה הישראלית, שבאה לידי ביטוי בעיקר ברשתות החברתיות, לא נעלמה מעיניהם של האיראנים. "אמנם ישראלים, וגם אנשים פשוטים, שיתפו ציוצים ופוסטים של המחאה למען החופש של אזרחי איראן ואזרחיותיה וזה בהחלט חימם את הלב", מספר מ'.
כעת הגיע הזמן והתור שלהם להרגיש הזדהות, גם אם האנשים שמתגוררים באיראן עצמה אינם יכולים לעשות זאת באופן פומבי. "אני רוצה שהישראלים יחיו בשלום ובשקט וכמוני עוד רבים במדינה. אני באמת חושב שיגיע היום בו נוכל גם לשחק כדורגל ביחד, כמו בימים שלפני המהפכה. אם וכאשר זה יקרה, נבחרת ישראל תזכה לקבלת פנים אוהדת בטהרן", אומר מ'.
"המתקפה של חמאס גרמה לשביעות רצון רבה אצל ממשלת איראן, אבל לא בקרב אזרחיה", הוא אומר. ייתכן שהיא דווקא עשויה להשפיע לטובה על דעת הקהל האיראנית לגבי ישראל. התמיכה הזו לא יכולה לבוא לידי ביטוי בנקודת הזמן הנוכחית, אולם העתיד עשוי אולי להיות שונה, אם העם האיראני יצליח להשתחרר מהרודנים ששולטים בו כבר 44 שנה. כך או כך, הכדורגל מסוגל להסיר מכשולים. "יוסי בניון הוא הכדורגלן הישראלי שנהניתי במיוחד לראות", מספר מ'. אולי גם אוסקר גלוך יהיה פופולרי בקרב חובבי המשחק בטהרן.