ה-23.3.2014 היה יום מכונן בחייו של שלומי חוגי. עד אז, חוגי בן ה-15 היה שחקן בקבוצת הילדים של הפועל אשקלון שרק שאף וחלם לפתח קריירת בוגרים. אלא שמה שקרה באותו היום השפיע ומשפיע על חייו עד היום. חוגי יצא עם כיתתו לטיול שנתי בצפון, עד שהחל לחוש ברע, עם סימפטומים של כאבי בטן והקאות דמיות, אירוע שטלטל את חייו, הוציא אותו למסע של שנים ומשפיע עליו עד היום.
חוגי, כך מסתבר, סבל מחיידק אלים ונדיר, אשר הוביל אותו לקיים בשנה וחצי עשרה ניתוחים, לעבור כריתה של חלק נרחב מהמעי הגס שלו ולניתוח נוסף ברגל שהותיר בו צלקת כשקריירת הכדורגל באותה התקופה, נגדעה כמובן. אלא שלסיפור הזה, שאליו תיחשפו מיד: יש סוף טוב. את העונה הנוכחית, לאחר שנים רבות בהן לא שיחק כדורגל, הוא יפתח בקבוצה המתחדשת של הפועל שמשון אשקלון מליגה ג', זו שהוקמה גם במטרה להוות תיגר להפועל אשקלון העירונית.
אז נכון, לרמות הגבוהות כבר לא יהיה פשוט עבורו להגיע, אך הניצחון שיכול היה לצאת לפועל בליגת העל, יוחלף בניצחון מרגש לא פחות: ניצחון על מצבו הרפואי. חוגי, הוכיח שאין דבר העומד בפני הרצון והפך לשווה בין שווים בשחקני הסגל של הקבוצה מהדרום.
צפו: סיפורו המדהים של שלומי חוגיכעת, בראיון מיוחד ל-ONE הוא מגולל את סיפורו, מספר על התמיכה שקיבל משחקני הכדורגל בליגת העל וחושף חלום אחד גדול שנותר לו וירצה להגשים, לעלות לדשא ביחד עם קבוצתו האהודה מכבי חיפה.
שלומי, ספר על קריירת הכדורגל לפני כל מה שקרה.
"התחלתי לשחק בגילאי טרום ג' בבית הספר לכדורגל של הפועל אשקלון. שיחקתי כקשר התקפי וכחלוץ. המשכתי גם למשחקי הליגה והייתה לי גיחה קצרה לאשדוד. חזרתי לאשקלון שם שיחקתי עד ילדים א'. תמיד האמנתי בעצמי אבל גם הצוות המקצועי נתן לי הרגשה שבונים עליי להמשך, רוצים שאפרוץ קדימה וזה מה שהרגשתי בכל זמן. אבל אז, בגיל 15 כשאני בהפועל אשקלון יצאתי לטיול שנתי ללא כל בעיה רפואית".
שלומי חוגי (רדאד ג'בארה)ומה קרה אז?
"זה היה יום רגיל. הייתי בריא ושלם ויצאנו למסלול של שישה קילומטרים. התחלתי להרגיש כאבי בטן. בהתחלה אלו היו כאבי בטן רגילים ואף אחד לא חשב לעצמו שאעבור עשרה ניתוחים בשנה וחצי. עברתי לילה מאוד קשה של צואה רכה ושל הקאות. סירבתי להמשיך את המסלול וחשבו שזה בגלל שאני לא שמח לעשות אותו. באיזשהו מקום ויתרו לי והקלו ראש.
שלומי חוגי (באדיבות המשפחה)“הם יצאו למסלול ביום השני והתחלתי שוב להרגיש כאבי בטן. הלכתי לשירותים ציבוריים שהיו באזור והתחלתי לאבד דם. התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. ביקשתי לקבל עזרה ראשונה וחייגתי להורים שלי. הטיול שלנו היה ביישוב שלומי שבצפון ובאותו הזמן ההורים שלי היו בבאר שבע. הם ביקשו שאראה רופא הכי מהר שניתן והצוות של בית הספר לא עזב אותי. הגעתי לבית החולים ברזילי ועשו לי בדיקת CT. ראו שם שאין להם את האפשרות לטפל במה שיש לי ונשלחתי לטיפול בבית החולים סורוקה".
מה אמרו לך בבית החולים?
"כשהגעתי לבית החולים סורוקה עשיתי בדיקת CT נוספת וזיהו חיידק אלים שיושב לי על חצי מהמעי הגס. אמרו לי שצריך לבצע כריתה. עשיתי ניתוח לכריתת החיידק הטורף והתעוררתי עם כאבים נוספים. חשבו שאלו כאבים רגילים של אחרי ניתוח אך התברר שהחיידק עדיין נמצא וצריך לבצע ניתוח שני".
דיברו איתך על חיידק טורף. אבל אתה מבין מה קורה?
"לא. הייתי ילד קטן שרואה את כל הרופאים מולו. אני מבין באותו הרגע שכבר לא אהיה שחקן, שלא אעסוק בכדורגל, שזה הדבר שהכי רציתי לעשות. נתתי לרופאים ולהורים שלי לטפל בי והייתה לי את האמונה שמלווה אותי. הייתי מורדם. אחרי הניתוח השני התעוררתי וגיליתי שיש לי שקית מחוברת לבטן, משהו שכילד אתה לא משלים איתו ואני לא מאחל לאף אחד. ברגע הזה אני מבין שאני צריך להמשיך את החיים ושהשקית הזאת תלווה אותי במהלך השנתיים הבאות".
שלומי חוגי (רדאד ג'בארה)וזה נגמר פה?
"לא. אחרי שנתיים של בדיקות ותפקוד מאוד נמוך של הקיבה, הגעתי לניתוח נוסף שהמטרה שלו היא להוריד את השקית ואז הגיעה הנפילה הגדולה. כדי להוריד את השקית עברתי את הניתוח השלישי וגילו פקקת ורידים עמוקה בשוק השמאלי ברגל שלי. אני זוכר שניסיתי להרים את הרגליים ולא הצלחתי. הייתי מורדם, עמדתי להיכנס לניתוח הרביעי ואמרו לאבא שלי שצריך לבצע כריתה של חלק ברגל שמאל.
“אבא שלי הסתכל עליהם ואמר להם: ‘אני הכנסתי את הילד שלי לניתוח בטן בלבד. הילד שלי ייצא בריא ושלם עם רגליים’. הוא נלחם על זה והיה לצידי לאורך כל הדרך. יש הורים שיקשיבו לרופאים כי זו האופציה הקלה, אבל ההורים שלי לא ויתרו. בסופו של דבר ביצעו ניתוח ברגליים שלי, הורידו לי את השרירים ברגל שמאל ועד היום יש לי צלקת. נכנסתי לקומה לתקופה של כמה חודשים בהן עברו עוד שישה ניתוחים קטנים. הרופאים אמרו לאבא שלי: ‘הילד שלך בחיים, אבל אין לדעת מתי הוא יתעורר’”.
מה אתה זוכר מהרגע שקמת אחרי הקומה?
"שאלתי – מה קורה פה? זה היה הדבר שהכי קשה לי היה לשמוע כילד ומאוד שבר אותי (הפגיעה ברגליים). כשנכנסתי לניתוח הורדת השקית חשבתי שאחזור לשחק כדורגל ולעשות את מה שאני אוהב. סיפרו לי שבמהלך הקומה הביאו את הרבנים הכי גדולים. ראיתי מה שקרה לי ברגליים ולא השלמתי עם זה. לאחר מכן, עברתי שיקום של שנתיים וחצי שהחל בסורוקה והמשיך לתל השומר. הכי קל היה לוותר, אבל לא אם קוראים לך שלומי חוגי".
שלומי חוגי (באדיבות המשפחה)אמרו שיש סיכוי שלא תחיה?
"אמרו את זה להורים שלי".
איך היה השיקום?
"הגעתי לשם לשיקום לא קל. אבל ראיתי שאני לא המקרה הדרמטי ביותר ושיש מקרים מאוד חמורים. כל אלה שהיו איתי בשיקום הפכו להיות משפחה אחת שלמה. אתה מבין שאלו יהיו החברים שלך ואיתם תישן ותנהל את שגרת היום. מבחינה רפואית, הייתי על כיסא גלגלים. נשארו לי שרירים מתוחים שרק כתוצאה מעבודה קשה תוכל להגדיל בהם טווח. חשבתי רק על ללכת. תבנית ההליכה וצורתה משתנים. הבנתי שהכדורגל נשמע רחוק מאוד ושאני קודם כל רוצה לעמוד על הרגליים. זרימת הדם שלי לא הייתה מלאה וזה בכלל מה שהוביל לניתוח מלכתחילה".
קיבלת תמיכה גדולה?
"קודם כל אבא ואמא. וגם מתחום הכדורגל: רועי גורדנה, רועי קהת, לוטם זינו, בן אלגרבלי ואופיר דוידזאדה, אליניב ברדה שבאותו הזמן היה שחקן פעיל. הכול התחיל מלוטם זינו ואלגרבלי שהיו איתי בסורוקה שנכנסתי ללופ הראשון של הקומה. אני לא אשכח שהם הגיעו אליי לסורוקה. הייתי מעורפל ולוטם הגיע אליי ונתן לי נשיקה במצח תוך כדי שהוא שם עליי צעיף של הפועל באר שבע ואומר לי שיהיה בסדר ושאני חזק.
שלומי חוגי ואליניב ברדה (באדיבות המשפחה)כשעליתי למחלקה למעלה הגיעו גורדנה ודוידזאדה. הם הפכו לסוג של משפחה והגיעו לביקורים יומיומיים. הם אמרו לי שהם פה בשבילי. רועי קהת הגיע לחזק אותי יום לפני מעבר לאוסטריה וינה. אני אגיד לך: היה לי הכי קל לוותר. אבל פה אני נמדד: לחזור לשלומי שציפה להיות שחקן? לא אחזור".
לאן שאפת להגיע בילדות לפני כל מה שקרה? מה היה החלום?
"החלום שלי כילד וכאוהד הוא לרשום דקת משחק במכבי חיפה. גם אם זה אומר להיכנס בדקה ה-89 ולצאת מיד בדקה ה-90. להגיד שעשיתי את זה. לפעמים חלומות מתגשמים, למרות שהיום אני בליגה ג'. הייתי רוצה לחוות את מכבי חיפה. זה המועדון הכי גדול בארץ והחלום שלי הוא אפילו לחוות אימון של דקה אחת. ברגע שאני מאמין אני בחצי הדרך, אם זה יקרה או לא זה לא בשליטתנו".
אז מה החלומות של שלומי של היום?
"אני מאמין שאין דבר העומד בפני הרצון. להגשים את החלום הזה. תמיד טוב לחלום ולרצות, גם אם לא כל החלומות מתגשמים. אף פעם לא אגיד שוויתרתי. בשיא גיל ההתבגרות, שכל החברים שלי בילו ונהנו אני הייתי בין ארבעה קירות שבוע אחר שבוע. החלום הראשוני שלי בכללי היה לעשות תעודת בגרות ולסיים בהצטיינות. צבא הבנתי שלא אוכל לעשות, אז רציתי להחזיר לאחר בדרך אחרת: למדתי הידרותרפיה, טיפלתי בתינוקות ובילדים עם חינוך מיוחד, וכיום אני משמש כסייע בבית ספר לחינוך המיוחד".
שלומי חוגי ורועי קהת (באדיבות המשפחה)מה גרם לך דווקא השנה לחזור לשחק כדורגל?
"האהבה והחיבה לכדורגל ביחד עם הזיקה תמיד היו שם. לא יכולתי לשחק גם בשכונה בשנים האחרונות ואני עדיין מלווה בבעיות שבאיזשהו מקום משפיעות עליי. אבל אמרתי לעצמי שאני חייב להגשים את החלום הזה ולהיות שחקן. גם אם זה בליגה ג' וגם אם זה לשחק דקה אחת במשך כל העונה. גם אם זה להתאמן איתם ולא לשחק, אני אעשה את זה ואז אפרוש. אני את החלום שלי אגשים. חלמתי על לשחק בקבוצת בוגרים והיום אני מגשים את זה".
איך דווקא עכשיו מבחינה פיזית אתה יכול?
"אני יודע שאם זה לא יהיה עכשיו, זה לא יקרה לעולם. אני לא רואה את עצמי בגיל 30 משחק ולא בגיל 27. רק עכשיו מסכת השיקום מאפשרת לי לעשות את זה. קיבלתי אישור מהרופא והוא אמר לי שבשלב הנוכחי אני יכול לעשות פעילות חלקית. אני מגיע למגרש, שם את הגרביים ומסתכל בלבן של העיניים לכל השחקנים שיש להם עבר ושהם שיחקו בשנים שאני הייתי בשיקום. אם הם מוסרים לי ואני להם? אנחנו חלק מקבוצה. זה מה שנותן לי את הכוח להמשך. לפעמים אני מוריד את הגרב ומסתכל על הצלקת ואומר לעצמי: "לרגע הזה הגעתי ולא אעצור פה".
שלומי חוגי ורועי גורדנה (באדיבות המשפחה)כמה זה מגביל אותך פיזית?
"זה דבר שמקשה, אבל השינוי מתחיל בראש. אני חזק בראש ולא נותן לגוף להשפיע עליי. אני לא עושה אימונים מלאים אבל משתדל לתת את ההכי טוב שלי. לתמרן את עצמי להצלחה ולהקשיב לגוף שלי כשצריך. אני מקבל את כל האהבה והתמיכה מהאנשים במועדון שמאמינים בי ורואים בי שווה ערך וזה הכי חשוב".
ספר על הקבוצה אליה הצטרפת.
"הפועל שמשון אשקלון היא קבוצה חדשה בליגה ג' שרוצה לעשות מסלולים כמו בני ריינה, קטמון ויפו. זו עמותת אוהדים, חממה אחת גדולה. האנשים שפה ליוו אותי בהפועל אשקלון בילדות. היה חשוב להם לתת את הבמה לאשקלונים בתוספת שחקני חיזוק. מהרגע הראשון שנכנסתי לחדר ההלבשה וכולם הכירו את הסיפור שלי, הם נתנו לי הרגשה שאני חלק מהם. לא משנה מה יהיה במשחק, אם נעלה ליגה או שלא, אני חלק מהם. זה נותן לי את הדרייב שלא לאכזב".
המנהל המקצועי של הקבוצה, חנוך עמר סיפר: "שלומי שיחק במחלקת הנוער של אשקלון (לפני התפרצות החיידק), אני הייתי מנהל מחלקת הנוער והכרתי ילד שאוהב וחי כדורגל. כשקרה המקרה, זה קטע לו את הדבר הזה. הוא עבר מסכת ארוכה של תיקון וקיבלנו אותו בחזרה ובמתנה. אני מחובר לילד הזה מגיל קטן וההורים שלו חברים שלי. כשפתחנו את הפרוייקט הזה, קיבלתי הודעה במסנג'ר הודעה משלומי אם הוא יכול לבוא להצטרף. עשיתי לו לייק גדול ונתתי לו את מספר הטלפון שלי. הוא חייג אליי, הזמנתי אותו לפתיחת האימונים ואמרתי לו שהוא חלק מאיתנו”.
שלומי חוגי ורועי גורדנה (באדיבות המשפחה)"הילד הזה הוא לב אחד גדול, שחי ונושם כדורגל”, הוסיף עמר. “עם כל המגבלה שיש לו, הוא יודע את המקום שלו. זה לא פשוט לעבור את מה שהוא עבר ולחזור לשחק כדורגל. אמנם בליגה ג' שזו לא ליגה מקצוענית, אבל עדיין הוא מגיע לאימון לפני כולם והולך אחרי כולם. הוא עושה את המקסימום שאפשר ועל זה מגיע לו כל הכבוד”.
חוגי סיכם: “אני רוצה להגיד לכל ילד ולכל בן אדם: אין דבר העומד בפני הרצון, אסור לוותר. תמיד תחלום, תגיע ותגשים את עצמך. אם מחר בבוקר אקום וארצה להיות כבאי, אני אלך, אתנדב ואהיה כבאי. אני אף פעם לא מוותר על החלומות שלי ולכן אני עדיין רוצה להאמין שאוכל לשחק במכבי חיפה".
שלומי חוגי (רדאד ג'בארה)