הבה נגעילה: כך נדחפנו למדליות שלא זכינו בהן

יעל ארד ואורן סמדג'ה ב-1992, גל פרידמן ב-1996, מיכאל קלגנוב ב-2000, גל פרידמן ואריק זאבי ב-2004 ושחר צוברי ב-2008. בחמש האולימפיאדות האחרונות הצליחו שישה ספורטאים ישראלים להתעלות מעל הבינוניות בספורט שלנו ולהביא שבע מדליות. להם, אבל גם למדינה.

לפני המשחקים האולימפיים בלונדון 2012, בוועד האולימפי כיוונו גבוה. מנהל היחידה לספורט הישגי, גילי לוסטיג, דיבר על תשעה מועמדים למדליה. יו"ר הוועד האולימפי בארץ, צביקה ורשביאק, הכריז על רצונו לראות שלוש מדליות, לפחות אחת מהן של אישה. הרי אין כמו סגירת מעגל 20 שנה לאחר המדליה הראשונה והיחידה של המין הנשי בה זכתה יעל ארד בברצלונה 92'. 

ככל שהזמן עבר, המדליות לא הגיעו. סרגיי ריכטר לא הצליח לעלות לגמר ברובה אוויר ל-10 מטרים. אנדי רם ויוני ארליך הודחו ברבע גמר טורניר הזוגות. אריק זאבי סיים את דרכו אחרי 43 שניות בסיבוב הראשון. אליס שלזינגר ויתר חברי נבחרת הג'ודו לא הגיעו גם הם לפודיום ויעקב טומרקין שסיים במקום השביעי זכה לכל מחמאה אפשרית, אבל מחמאות הן לא מדליות. 

קורזיץ מדברת לאחר ההפסד

הימים חלפו והלחץ גבר. אחרי שגם שחר צוברי, קליגר את סלע ובוסקילה את כהן איבדו כל סיכוי לזכיה במדליה, כל העיניים הופנו לעבר שניים - אלכס שטילוב ולי קורזיץ, שני המועמדים הבכירים של המשלחת. בסופו של דבר, הם סיימו במקום ה-6, המכובד בהחלט.

וכשאין מדליות, צריך לחפש סיבה לגאווה. להתחיל לנבור באילן היוחסין ולחפש מתמודדים יהודים, איזה מאמן שמכיר אמא של ישראלי או אחיין של מעסה. משהו. הרי לא יכול להיות שנסיים את האולימפיאדה ללא מדליה.

קורזית והדמעות. יכול להיות שנסיים בלי מדליה? (לירון לוי)

הפיזיתרפיסט חגג מדליית ארד יוונית
במקום שבו הציפיות הישראליות היו גבוהות במיוחד, מזרן הג'ודו, הגיעה לה המדליה הראשונה של המשלחת היוונית, משלחת בת 100 משתתפים. איליאס איליאדיס, ג'ודוקא במשקל עד 90 ק"ג, היה מועמד לזהב, אך הסתפק בסופו של דבר בארד. 

ואיך יווני ששוקל 90 ק"ג מעניין אותנו? כי עופר בן צבי, ישראלי בכל רמ"ח איבריו, הוא הפיזיותרפיסט שלו. בן צבי סיפר על המדליה: "חזרנו לאתונה, אך במקום התרוממות רוח הייתה אכזבה. אחרי ההלם הראשוני מההפסד (ברבע הגמר) ניגשתי לאילאידיס וטיפלתי בגבו, ניסיתי דרך שיחרור הגב לנקות מראשו את הקרב הקודם". וזה הצליח. היווני השתחרר וניצח בקרב על המדליה.

איליאדיס בכחול. שיתוף פעולה יווני-ישראלי (GettyImages)

מעוז צור: ההונגריה ששימחה משפחה בישראל
בסידני 2000, רמי צור היה חותר קיאקים ישראלי. יחד עם רועי ילין הם חתרו בקיאק הזוגי, אך את הזרקורים קיבל מיכאל קלגנוב שזכה בארד באותה שנה. צור בחר לעזוב לארה"ב וייצג את הפסים והכוכבים באתונה ובבייג'ין. בין לבין, הוא נישא לכריסטינה פזקאש והפך למאמנה. 

פזקאש-צור, שרק לפני שנה עוד ייצגה את ארה"ב שם היא מתגוררת עם בעלה, חזרה לייצג את הונגריה וזכתה בזהב יחד עם חברותיה גבריאלה סאבו, דאנוטה קוז'אק וקטלין קובאץ'. הארבע שברו שיא אולימפי כשהן קובעות 1:30.827 דקות ב-500 מטר.

כריסטינה פזקאש-צור. גם בה אפשר להתגאות (GettyImages)

דונלד סנפורד אאוט – סטיבן סולומון אין
אחת הפארסות הגדולות של המשלחת הישראלית בלונדון, הייתה במוקדמות ה-400 מטר. דונלנד סנפורד, שלא קבע קריטריון אך נשלח לייצג את ישראל בזכות ההישג יוצא הדופן שקבע באליפות אירופה (מקום רביעי) טען שנעליו נגנבו, עיקב את הריצה, ובסיום זעם על ראשי המשלחת. חצי גמר לא יצא לנו מזה.

באותה שעה, במקצה אחר, עלה סטיבן סולומון האוסטרלי לחצי הגמר. גם שם לא נתקל הרץ בקשיים, והעפיל לגמר האולימפי, בו סיים במקום הרביעי. ושוב, למה הוא מעניין אותנו? טוב ששאלתם. סולומון הוא יהודי של ממש. רק לפני שלוש שנים הוא היה קפטן נבחרת הנוער של אוסטרליה במכביה, הוא לא אוכל חמץ בפסח ואביו רופא. יותר יהודי מזה? 

סטיבן סולומון. מקום רביעי מספק אותנו? (GettyImages)

אלי, אלי: רייזמן עשתה את מה ששטילוב לא
ביום ראשון ב-16:00, מדינה שלמה עצרה את נשימתה. אלכס שטילוב, כך לפחות אמרו לנו, מועמד למדליה. אחרי ששלושת המתמודדים הראשונים עשו 15.800 ומעלה, ואלכס שלנו לא הצליח לעבור את ה-15.333, היה ברור – מדליה לא תהיה כאן, מקסימום הישג מכובד ובמקרה הרע המון ביקורת.

על אותו מזרן, ולצלילי הבה נגילה, זכתה אלי רייזמן במדליית הזהב. רייזמן, יהודייה בת 18 ממסצ'וסטס, הקדימה את כל יריבותיה על הקרקע והפכה למושא הערצה של יהודי ארה"ב. בזמן התחרות, מיקרופון של רשת NBC הוצמד להוריה וכל מה שאמא שלה אמרה כבר רץ ברשת בצורת בדיחות על האמא היהודייה הטיפוסית.

אלי רייזמן והזהב שלה. סיבה לגאווה (GettyImages)

אחות, גדולה: כרמליטה וקנדיס מביאות נחת והישגים
אנתוני פארקר אמנם פרש, אך האמריקאי ששיחק במכבי ת"א עדיין זכור לטובה כאחד הגדולים שהגיעו לארץ. לעומת פארקר, פו ג'טר ששיחק בהפועל ירושלים לא הצליח להטביע חותם של ממש, אך כשאין מדליות וצריך להיאחז בכל קצה חוט, גם פו ג'טר הופך לאחד משלנו. 

אחותו של פו, כרמליטה, זכתה במדליית הכסף בריצה ל-100 מטר, כשרק שלי אן פרייז'ר מג'מייקה מקדימה אותה, אך השמחה של כרמליטה הורגשה בכל בית שבו ישבו אוהדי הפועל ירושלים. הם הרי רגילים לסיים במקום השני.

קנדיס פארקר, אחותו של אנתוני, מוליכה את ארה"ב לטורניר מושלם. האמריקאיות סיימו את שלב הבתים עם 5 ניצחונות מ-5 משחקים והפרש סלים של 183+, כשהמשמעות היא: ניצחון ממוצע בהפרש של מעל 35 נק'. ברבע הגמר הן גברו על קנדה השכנה 48:91, בדרך, כנראה, למדליית הזהב.

ג'טר חוגגת בלונדון. אוהדי ירושלים, זה בשבילכם (GettyImages)

המדליה העברית הראשונה בבריכה
אחרי שעמית עברי עלתה לחצי הגמר וגל נבו סיים פעמיים במקום ה-10 והמכובד, הגיע יעקב טומרקין והעפיל לגמר ב-200 מטר גב. בפעם השנייה בהיסטוריה שחיין ישראלי היה בגמר אולימפי. טומרקין לא נבהל, סיים במקום השביעי ורשם הישג חסר תקדים.

ולמרות זאת, יצאנו מהבריכה עם מדליה. ולא סתם, במשחה היוקרתי ל-100X4 חופשי. יאניק אנייל סיים את 100 המטרים האחרונים בשנייה מהר יותר מאשר ריאן לוכטה, השאיר 'אבק' לאמריקאים והוביל את פביאן ז'ילו, אמורי לבו וקלמון לפר למדליית הזהב עם 3:09.93.

בסיום המשחה, כשחשבנו שראינו כבר הכל, חגג פביאן ז'ילו הצרפתי וחשף על זרוע שמאל קעקוע בעברית: "אני כלום בלעדיהם". אתה טועה פביאן, אנחנו כלום בלעדיך. תודה על המדליה.

אמארי, ז'ילו, לפר ואנייל. תודה על המדליה (GettyImages)