ביום שבת לינוי אשרם עמדה על ראש הפודיום בטוקיו וריגשה מדינה שלמה כאשר הפכה לספורטאית הישראלית הראשונה שזוכה במדליית הזהב במשחקים האולימפיים. גם מי שמלווה אותה, איילת זוסמן, הפכה למאמנת הראשונה שמגשימה חלום ומובילה ספורטאית לזכייה במדליה אולימפית.

למרות שהן זכו במדליות רבות בחמש השנים האחרונות, עדיין קשה לעכל הישג כזה. מדליית זהב בקרב רב בהתעמלות האמנותית היא ניפוץ כל החומות והפיכת הענף שהיה מזוהה עם מדינות מזרח אירופה, לכזה שהפך פתוח לכולן. גם בעולם מדברים על כך, ואין ספק, המתעמלת הזו בכחול-לבן עשתה היסטוריה שפורצת הרבה מעבר לגבולות המדינה שלנו.

איך לייצר ספורטאיות אולימפיות נוספות?

מאז שהופיעה על הפודיום, אשרם בת ה-22 לקחה לעצמה קצת זמן לעכל את מה שקרה. במשלחת הישראלית הגדירו אותה כספורטאית האולימפית הישראלית הטובה ביותר אי פעם ולכן היא גם זכתה להניף את הדגל בטקס הסיום של אולימפיאדת טוקיו. כעת, לינוי אשרם מסכמת את הזכייה בראיון מיוחד ל-ONE.

לינוי, אנחנו אחרי אולימפיאדת טוקיו. התחלת להבין מה עשית?
"אני לאט לאט מתחילה לעכל את ההישג המטורף שעשיתי. כל פעם יש לי הבזקים כאלה במהלך היום שמחזירים אותי לזכייה ולרגע שזה קרה. יש פעמים שאני חושבת על זה ואני לא מאמינה לזה שאני הראשונה בעולם, לא חלמתי על תוצאה כזאת בחלומות הכי ורודים שלי, אבל אני מאושרת שזה קרה".

לינוי אשרם (רויטרס)לינוי אשרם (רויטרס)

יצא לך פעמיים להניף את הדגל בטקסים רשמיים, פעם אחת באולימפיאדת הנוער ופעם שנייה במשחקים האולימפיים בטוקיו. איך הרגשת להניף את הדגל באצטדיון האולימפי כראש המשלחת הישראלית ביפן?
"זה היה מרגש וכבוד גדול. הרגשתי גאה לייצג את המדינה. מבחינתי, זה שהנפתי את הדגל באולימפיאדת הנוער וגם עכשיו באולימפיאדת טוקיו זו סגירת מעגל".

בואי נדבר על מה שהיה בטוקיו. ביום שישי, כשנופל לך החישוק בתרגיל הראשון במוקדמות, האם היה רגע שחשבת לעצמך שהכול התנפץ וכל ההשקעה יורדת לטמיון?
"בגלל שהופעתי לקראת הסוף, אז הייתי יכולה לראות את הדירוג שלי ואיפה אני נמצאת לעומת היתר. ראיתי שאני במקום ה-15 ואז היה לי רגע ששאלתי את עצמי 'מה קורה פה? יש מצב שאני אפילו לא עולה לגמר אחרי התרגיל הזה?'. זה ערער אותי, לא ידעתי בדיוק מה לעשות. המאמנת שלי איילת זוסמן ישר באה אליי ואמרה לי שהמטרה שלי במוקדמות היא רק להיכנס לגמר, שזה הכי חשוב ושיש לי עוד שלושה מכשירים להתחרות בהם. הבנתי שאני צריכה לעשות את מה אני יודעת וזהו. עשיתי סוויץ' בראש וחזרתי לעצמי".

לינוי אשרם (עמית שיסל, הוועד האולימפי בישראל)לינוי אשרם (עמית שיסל, הוועד האולימפי בישראל)

חזרת ונתת הופעה ענקית, גם בהמשך המוקדמות וגם בגמר. מתי הבנת שאת יכולה להיות אלופה אולימפית?
"אחרי כל תרגיל שלי בגמר, ישבתי בעמדת ה-Kiss&Cry וראיתי את התוצאה שקיבלתי. בגלל שהופעתי שמינית מתוך עשר, אז ידעתי בערך את המיקום שלי. אחרי כל תרגיל ראיתי שאני ראשונה, ראשונה, ראשונה. ידעתי שיש אחריי עוד מתעמלת בלארוסית ואת דינה אבירנה מרוסיה. לא ידעתי מה הציונים שלהן, אבל בסוף התרגיל השלישי הבנתי שאני על הפודיום ושיש לי סיכוי לעשות פה משהו גדול. לא האמנתי שזה מה שיקרה. עד הרגע האחרון הייתי במתח".

חשבת אי פעם שתוכלי בצורה כזאת או אחרת לנפץ את השליטה הרוסית בהתעמלות האמנותית?
"בתחרויות קודמות הצלחתי לעקוף אותן מידי פעם והבנתי שאני מהווה איזה סוג של איום מבחינתן. הרגשתי שהייתי איתן באותה הרמה. אני שומעת מה קורה עכשיו ברוסיה, אבל אני לא מתייחסת לזה. מבחינתי, עשיתי את מה שאני צריכה לעשות, הבאתי את התוצאה שלי ואת ההישג למדינה שלי, וזה מה שחשוב".

דינה אברינה לא מאמינה שהיא הפסידה את הזהב (רויטרס)דינה אברינה לא מאמינה שהיא הפסידה את הזהב (רויטרס)

כן, אבל איך זה ישפיע על הענף לדעתך? אמרת במסיבת העיתונאים שנתת פתח למתעמלות נוספות שהן לא מהגוש של מזרח אירופה לפרוץ קדימה, את באמת מרגישה ככה?
"אני עדיין חושבת ככה. הענף בבסיסו הוא ענף שבא ממזרח אירופה ורוב המתעמלות שבאות משם הן אלה שבולטות בדרך כלל, אבל יש תהליך של שינוי. אני רואה את זה גם באגודה שלי, הפועל ראשון לציון, עם מלא בנות שמגיעות להתאמן בפעם הראשונה. הן לא המתעמלות הסטנדרטיות של הענף, אלא ישראליות, צבריות. מרגש אותי לדעת שהן באו בעקבותיי. הרבה מתעמלות מתחילות להתאמן ואומרות שהן באות בעקבותיי, אז כיף לי לפתוח דלתות לאחרות ולהראות להן שהכל אפשרי".

כשהגעת לטוקיו לקח לך כמה ימים להתאפס. מה עבר עלייך?
"בהתחלה הגענו למחנה אימונים מחוץ לטוקיו והתחלנו להתאמן שם. עשינו את זה כי היה עדיף להקדים ולהתרגל להכל, לשעות השינה, למזג האוויר וגם להימנע ממפגשים עם אחרים בגלל הקורונה. בהתחלה לא הרגשתי שאני במשחקים האולימפיים, הרגשתי כאילו אני בדרך לעוד תחרות, אבל ב-2 באוגוסט נכנסנו לכפר ושם נפל לי האסימון. הרגשתי בחלום. אני וניקול זליקמן ספרנו את הימים עד לרגע הזה והיה איזה רגע שפתאום הסתכלנו אחת על השנייה ואמרנו 'אלוהים, זה עוד יומיים קורה'. זה הרגיש לי כאילו עפנו בזמן, כאילו רק יום לפני זה ספרנו 100 ימים לתחרות הזאת. שם כבר התחלתי להבין איפה אני נמצאת ונכנסתי לפוקוס".

לינוי אשרם (רויטרס)לינוי אשרם (רויטרס)

התעמלות אמנותית זה ענף שדורש עבודה קשה של 10 שעות אימון ביום, מהן התכונות שצריך כדי לזכות בזהב? ואיזה ויתורים עשית כדי להיות אלופה אולימפית? 
"אני לא מרגישה שוויתרתי על משהו בחיי, כי בסופו של דבר זה משהו שאני מאוד אוהבת ואני עושה את זה בכל יום רק בגלל שאני אוהבת את זה. כיף לי לעשות את זה ואני גם לא מרגישה שעשיתי ויתורים, כי כל מה שלא עשיתי בעבר אני אוכל לעשות גם בעתיד. הכל אפשר להשלים בהמשך, אבל את ההתעמלות האמנותית לא".

בכל זאת, היה משהו לדעתך שהפסדת בחיים שלך בגלל כל ההשקעה?
"לא, חוויתי את החיים שלי בדרך שלי ואני מרוצה מזה. זה כמו שתשאל רופא או איש צבא מה הוא הפסיד בזמן הקריירה שלו. בחיים כל אחד עובר את הדרך שלו".

האם לאורך השנים היו פה ושם צמתים שאמרת לעצמך 'מה אני צריכה את כל זה'?
"היו, אבל ככה זה בחיים של ספורטאי. לכל אחד יש עליות וירידות, אין אף ספורטאי בעולם שלא היה לו יום שבו הוא לא רצה ללכת לאימון בבוקר או איזה רגע שהרגיש שאין לו כבר כוח לכלום והוא עייף, אבל כשאתה מגיע שוב לאימון למחרת אז הכל חוזר אליך ואתה רוצה לעשות את זה".

לינוי אשרם (רויטרס)לינוי אשרם (רויטרס)

אחרי שהגעת לרגע השיא הזה, מה הצעד הבא שלך? האם יש לך עוד כוח להתחיל הכל מהתחלה, או שאת חושבת קדימה כי יש משהו אחר שקוסם לך?
"בינתיים אני רוצה לקחת חופש ולתת לגוף שלי לנוח. אני לא יודעת מה יקרה בהמשך".

לעבור לתחום האימון זה משהו שמעניין אותך?
"האמת שעוד לא חשבתי על זה. בינתיים אני חיה את החוויה שלי ואת הרגעים האלה, אין לי שום מחשבות על ההמשך. אני רק רוצה ליהנות ולקחת חופש".

את תכף חוזרת לארץ. למה הכי התגעגעת?
"למשפחה, להורים, לחברים שלי. אני רק רוצה להיות איתם. בגלל הקורונה היו לי כמעט שנתיים שבקושי יצאתי החוצה. הייתי רוב הזמן בווינגייט, התאמנתי שם, ישנתי שם, חייתי שם. רק בסופי שבוע הייתי באה חזרה הביתה כדי להיות איתם, למרות שגם הביקורים האלה היו בעיקרון רק כדי לישון ולחזור חזרה לאימונים. זה לא היה קל".

ההורים של לינוי אשרם חוגגים (נעם מורנו)ההורים של לינוי אשרם חוגגים (נעם מורנו)

במקביל, בשנתיים האלה נכנסת לזוגיות. איך זה השפיע עלייך?
"כן, יש לי חבר שהוא קצין לוחם בצה"ל. בגלל שהוא עדיין בשירות אז זה הסתדר טוב. הוא חוזר בסופי שבוע, גם אני עסוקה ולא נמצאת כמעט כל השבוע בבית, אז אנחנו חיים את החיים שלנו, מדברים כל היום בטלפון ונפגשים בסוף השבוע. אני יכולה להגיד שהגעגוע עושה טוב".

לינוי אשרם ובן זוגה (אינסטגרם)לינוי אשרם ובן זוגה (אינסטגרם)

את כבר לא סתם ספורטאית, את בכירת הספורטאים בישראל. אומנם כשאת זוכה במדליה אז שומעים שראש הממשלה והנשיא מתקשרים, אבל בפועל המדינה לא באמת עזרה לפתח את הענף, כי אין הרבה אולמות או תשתיות. את מצפה שהישג שלך יביא לשינוי?
"אני מאוד מצפה לזה. תראה, המדינה בנתה לנו את האוהל המיוחד בווינגייט, כך שהיו לי תנאים יותר טובים להתאמן בהם לקראת טוקיו, ואני חושבת שהענף שלי בהחלט יכול להתפתח עוד יותר. כולם ראו שההתעמלות האמנותית יכולה לספק תוצאות ואני גם בטוחה שהמתעמלות הבאות גם יהיו ברמה גבוהה. עם תנאים טובים יש תוצאות טובות".

לינוי אשרם עם מדליית הזהב (רויטרס)לינוי אשרם עם מדליית הזהב (רויטרס)

לאורך כל הדרך את חוזרת ומזכירה את הספונסרים שלך. בלעדיהם לא היית מצליחה להגיע לאן שהגעת?
"לא. אני באמת חושבת שבלי ‘רב בריח’, ‘אולוויז’, ‘בנק הפועלים’ ו’אדידס’ לא הייתי מצליחה ככה. הם נתנו לי גב לכל דבר, לא רק גב כלכלי. תמיד שאלו אותי מה אני צריכה, אם חסר לי ואם יש משהו שיכול לעזור לי. לכן אני תמיד אומרת שמגיעה להן התודה שלי. יש עוד הרבה אנשים שליוו אותי לאורך הדרך בסביבה הקרובה אליי ואני אסירת תודה על מה שעשו בשבילי. ההישג שלי לא בא לבד, ואני מודה לכל אחד מהם. בזכותם אני מי שאני".