את הדמעות אחרי סדרת הגמר הזו קשה היה לעצור. לא רק בצד הצוהל אצל שחקנים כמו לברון ג'יימס, אנתוני דייויס, או אפילו רייג'ון רונדו שחיכה כמעט עשור וחצי כדי לחוות שוב את הרגעים המשמחים של זכייה באליפות. הדמעות זלגו צן הסתם גם בצד המפסיד אצל אנשי ההיט. המאמן אריק ספולסטרה אפילו לא הסתיר אותן במסיבת העיתונאים. אבל לא היה מדובר רק בשמחה בלתי נשלטת או תוגת ההפסד, אלא ברגשות שמציפים את כל מי שהיה מעורב בסיומה המרגש של העונה הזו. הארוכה והקשה בתולדות ה-NBA. גם לנו האוהדים, היה קשה להתחמק מלחלוחית קטנה בעין בזמן הנאום של ג'יימס ולאחריו.

הלייקרס בפרט, עברו הרבה מאז מחנה האימונים הראשון שהתקיים לפני יותר משנה. הטרגדיה שליוותה את מותו הפתאומי של קובי בראיינט היכתה במועדון ובעיר לוס אנג'לס כולה. אחר כך הגיעה המגיפה הגדולה והעולם כולו נכנס למצב לא מוכר. וזה עוד לפני שדיברנו על מאבקים חברתיים והדרישה הגוברת מכוכבי ה-NBA להיות הרבה יותר מבדרנים. להיות אלה שמנהיגים את המרד. העובדה שהעונה הזו הסתיימה כפי שהסתיימה, היא בגדר נס בפני עצמו.

אוהדי הלייקרס כואבים את מותו של קובי בראיינט (טוויטר)אוהדי הלייקרס כואבים את מותו של קובי בראיינט (טוויטר)

אז בואו נחזור לרגע ללילה ההיסטורי שקיבלנו באורלנדו. על המספרים של לברון וההשוואות שלבטח יבואו למייקל ג'ורדן, יש מספיק זמן לדבר, אבל האליפות הזו לא רשומה על שמו בלבד. הלייקרס פשוט היו טובים יותר מכל השאר לאורך כל העונה - כקבוצה. העובדה הזו מתעצמת כשמדברים על מאזן של 0-57 כשהחבורה הזו הריחה דם ונכנסה לרבע האחרון ביתרון. אלופה ראויה, אין ספק. אז רגע אחרי שהטבעת חולקה, קבלו 5 הערות אחרונות ביותר לסיכום סדרת גמר ראויה מאין כמוה.

טובים השניים

לברון ג'יימס הוא אולי השחקן השלם בהיסטוריה. הגנה, התקפה, אינטילגנציית כדורסל יוצאת דופן ויכולת לשחק בכל עמדה אפשרית. באמת שיש לו הכל וכבונוס, הוא גם פשוט לא מזדקן. בשנים האחרונות הוא גם הפך לסוג של ג'נרל מנג'ר. הוא החתים שחקנים, פיטר מאמנים ולחש באוזיהם של מנהלים ובעלים. כשהגיע לעיר המלאכים הוא אפילו לא טרח להסתיר את משימתו הראשונה - למצוא את הפנים הבאות של הלייקרס. הוא אמנם דיבר על ההיסטוריה והכבוד שהוא רוחש למועדון, לצד שחקני העבר הגדולים, אבל ידע שלבדו הוא לא יוכל לעשות שום דבר. מהרגע הראשון דיבר על מציאת הכוכב שישחק לצידו ואף יהפוך בעתיד לאייקון הבא בשושלת הצהובה-סגולה.

ההיסטוריה של הקבוצה הרי תמיד הסתדרה בצמדים. ווילט צ'מברליין וג'רי ווסט זכו באליפות ב-1972, קארים ומג'יק זכו ב-5 אליפויות, קובי ושאק ב-3. לברון חיכה לזה שיחבור אליו ועל הדרך ניסה לפתות את פול ג'ורג', קוואי לנארד ואפילו את יאניס אנטטקומפו. אבל כשדייויס נחת בלוס אנג'לס אחרי מאמצים אדירים, גם הוא ידע שהאיש הנכון סופסוף הגיע למקום הנכון, ומבחינתו השלב הראשון במהפכה הושלם. לראשונה מאז ימי קובי בראיינט באמצע העשור הקודם, הלייקרס לא רק שברו את בצורת הפלייאוף (6 שנים), אלא רצו מיד עד לתואר.

האמ.וי.פי. לברון ג'יימס (רויטרס)האמ.וי.פי. לברון ג'יימס (רויטרס)

אז למה דווקא דייויס? אפשר לדבר על היכולות המגוונות שלו, השליטה באיזור הצבע, ההגנה הטובה בליגה, הריבאונד או החיבור שלו ללברון על הפארקט. בעצם, זה היה הפלייאוף הראשון - עד סדרת הגמר כמובן - אליו לברון הגיע כקלע המשני של הקבוצה. דייויס היה עד כדי כך דומיננטי, ובכל זאת, כל מי שראה את סדרת הגמר, יכול היה לראות שהוא מעניק הרבה יותר מהסטטיסטיקה היבשה. "אין אגו בינינו. כל אחד משפר את השני", ידע לברון לפרגן לחברו בסיום. ולא בכדי. אולי אלה היו השנים הארוכות והמאכזבות בניו אורלינס שהפכו אותו צנוע. "פלייאוף תמיד היה משהו שהיה חסר לי שם", הוא הסביר במהלך השבוע. "זה הפריע לי כי רציתי להראות את היכולת שלי לשחק מול הגדולים ביותר בליגה. זה המקום שבו אתה מראה מי אתה ובונה שם לעצמך".

אנתוני דייויס מאושר (רויטרס)אנתוני דייויס מאושר (רויטרס)

דייויס הוא גם אחד שיודע לכבד את המשחק ואת אלה ששיחקו אותו לפניו. אחד מהם הוא כמובן זה שכיכב לצידו על הפארקט. "לפני 15 שנה לקחתי אוטובוס משיקגו לאוהיו. לבד. הלכתי למחנה הכדורסל שלו ואני זוכר שהתרגשתי ואמרתי לעצמי, 'היי זה לברון ג'יימס'. זה היה מיוחד. כשהבנתי שהוא רוצה שאחבור אליו, מבחינתי היה ברור שזה משהו שאני רוצה לעשות". AD גם שיחק בנבחרת האולימפית לצד קובי וסיפר לא פעם שהוא שימש לו כאח גדול. "כשאנחנו שמים את הגופיות עם ראשי התיבות שלו, זה נותן לנו אקסטרה מוטיבציה. אנחנו פשוט לא מסוגלים לאכזב אותו".

צוות מסייע

כל אלופה צריכה צוות מסייע ומה שנראה היה כעקב האכילס של הלייקרס בתחילת העונה, עם החתמות של וטרנים מעוררי מחלוקת, קיבל תפנית במהלך הפלייאוף. קולדוול פופ היה אחראי לסלים חשובים לאורך כל הסדרה ובפרט במשחק 4, דני גרין התעורר במשחק האחרון, קייל קוזמה סיפק דקות חשובות ואפילו אלכס קארוסו העניק לא מעט אפשרויות (בעיקר הגנתיות) עבור המאמן פרנק ווגל. והיו גם שניים שהגעתם זיכתה את הג'נרל מנג'ר רוב פלינקה בלא מעט ביקורת. שניים שכבר היו עם רגל וחצי מחוץ לליגה.

דוויט הווארד הוכיח שהוא יכול להיות יעיל גם כיום, אבל השחקן המפתיע ביותר היה ללא ספק היה רג'ון רונדו, שהזכיר לי פגישה אישית שלי איתו לפני כמעט 15 שנה, כשרבים פקפקו ביכולתו להביא אליפות עם הסלטיקס של 2006. "שאנשים ידברו. אני בא כדי לשחק את הכדורסל של רונדו", הוא אמר לי אז.

לברון ג'יימס ורייג'ון רונדו (רויטרס)לברון ג'יימס ורייג'ון רונדו (רויטרס)

באותן שנים הוא ביסס את עצמו כאחד הרכזים הטובים בליגה, בעיקר במאני טיים, אז הוטבע המונח "פלייאוף רונדו". אז הנה, אחרי שהוא חיכה 12 שנה להזדמנות נוספת בסדרת גמר ואחרי שכבר כמעט שכחנו ממנו, הוא פשוט הגיע ונתן "כדורסל של רונדו". וינטג' אמיתי. הפיק אנד רול שלו עם AD, ביחד עם היכולת שלו להריח ריבאונד התקפה, שינו מומנטום ומשחקים שלמים. וינטג' אמיתי.

מרקיף מוריס ודני גרין מרוצים (רויטרס)מרקיף מוריס ודני גרין מרוצים (רויטרס)

ההחטאה של גרין במשחק 5 סימלה יותר מכל עד כמה חשובה תרומת שחקני המשנה, דווקא עבור קבוצה שמתבססת בצורה אבסולוטית כל כך על שני כוכבי על. אז גרין החזיר לעצמו את הכבוד ובדרך גם ללברון, שזכה לגל של ביקורות על כך שהוא החליט למסור, במקום ללכת עד הסוף בשניות המכריעות של משחק שאמור להכתיר את קבוצתו כאלופה. אבל שחקנים גדולים לא נמדדים רק על פי היכולת שלהם לבדם, אלא גם ובעיקר לפי היכולת שלהם לשפר את חבריהם לקבוצה. והשנה אולי יותר מתמיד, לברון נתן לחבריו את הכלים כדי לעשות בדיוק את זה. להשתפר.

גולדן סטייט של המזרח

ואי אפשר בלי כמה מילים על הצד המפסיד. מיאמי בנויה על הרבה קליעות מחוץ לקשת ומשחק ריצה משובח, קצת כמו גולדן סטייט שהתרגלנו לראות בעשור האחרון. אבל גם בהגנה הלוחצת והנמוכה יחסית שלה, היא מזכירה את הווריורס. באם אדאביו וג'ימי באטלר שומרים על שחקנים גדולים מהם, תוך כדי עזרה מפתיעה שמגיעה מאחור (וויק סייד אם אתם מתעקשים). מעין איזורית חכמה, יעילה וקשה לפיצוח כשהסגל מלא. הבעיה היא שבגמר הסגל לא תמיד היה מלא. ויש גם את אנדרה איגודלה, ששוב נקרא לדגל כדי לשמור על לברון ובמשך דקות ארוכות עשה עבודה גדולה עליו כמו פעם.

קנדריק נאן ואנדרה איגודלה (רויטרס)קנדריק נאן ואנדרה איגודלה (רויטרס)

איגודלה הרי מעולם לא היה איש של מספרים, אלא תמיד היה שם כדי לעשות את מה שצריך עבור הקבוצה שלו. כל מה שהוא ביקש במהלך הטרייד דד-ליין, היא קבוצה שהוא יוכל להיאבק איתה על אליפות. והוא קיבל אחת כזו. "לא תמיד שמים לב לזה, אבל לפעמים זה נראה שהוא נמצא בשלושה מקומות בעת ובעונה אחת", החמיא לו ספולסטרה אחרי משחק מספר 5, שהיה הטוב ביותר בסדרה הזו.

אגב, גם מבחינת שלשות, להיט יש המון כלים בדיוק כמו למקבילה מקליפורניה. נכון שקשה להשוות בין הירו והחברים לבין השושלת הגדולה ששיחקה באורקל ארינה, אבל אף אחד גם לא חשב שסטף קרי וקליי תומפסון יגיעו להיכן שהגיעו בשנה הראשונה שלהם בליגה. במזרח יש לא מעט קבוצות שיחכו להיט בפינה, אבל לספולסטרה יש קבוצה צעירה ומבטיחה, עם מנטליות נכונה שיכולה לחזור למעמד הזה עוד כמה פעמים בשנים הקרובות. ואם זה יקרה, בהחלט ייתכן שזו היתה תחילתה של יריבות מופלאה.

ג'ימי המרגש

נתחיל בעובדה - באטלר מתאים למיאמי כמו כפפה ליד. לא פעם הוא דיבר על הקוף שעל גבו, אחרי שנבחר רק במקום ה-30 בדראפט וזה בדיוק הלך הרוח שפט ריילי אוהב. כל הקבוצה בעצם, בנויה משחקנים עם אופי דומה וג'ימי היה המנהיג הבלתי מעורער שלהם העונה. באם אדבאיו נחת במקום ה-14 בדראפט בו מרקל פולץ ולונזו בול תפסו את הבכורה, טיילר הירו ירד עד למקום ה-13 בשנה שעברה ודאנקן רובינסון אפילו לא נבחר. בלייקרס אגב, לברון, AD והווארד הם כולם בחירות ראשונות. "כל שחקן צעיר שרוצה להתקדם, שיצפה בג'ימי משחק", טען ספולסטרה אחרי ההופעה ההירואית של באטלר במשחק 5. הופעה בה החסיר רק 4 שניות וכזו שגם השאירה אותו עייף קצת יותר מדי בקרב האחרון.

ג'ימי באטלר עולה לסל (רויטרס)ג'ימי באטלר עולה לסל (רויטרס)

האגדה סביב באטלר הלכה והתעצמה ככל שהפלייאוף התקדם. במהלך הסדרה מול מילווקי, יודוניס האסלם, סוג של עוזר מאמן בשלב הזה של הקריירה שלו, נשמע אומר לבאטלר, "אתה השחקן הכי טוב על המגרש. לך תוכיח את זה". וזה כשמולו משחק ה-MVP של השנתיים האחרונות. נדמה שאפילו מול לברון ודייויס, באטלר נשאר עם התחושה הזו שהוא השחקן הטוב ביותר על הפרקט. וכך, אחרי שני משחקים חד צדדיים בתחילת הסדרה ודיבורים על כך שחלק מהשחקנים כבר התחילו לוותר ולחשוב על הבית אחרי שלושה חודשים מייגעים בבועה, ג'ימי לא התבייש להצהיר שיצטרכו להוציא אותו בכח מהחדר בבית המלון. זה עבד ומיאמי חזרה לסדרה. "כשג'ימי אומר שאנחנו מנצחים, אין לנו יותר מדי אפשרויות", הסביר טיילר הירו. "אנחנו חייבים להקשיב לו".

באטלר והירו (רויטרס)באטלר והירו (רויטרס)

אז בשיקגו לא רצו לבנות קבוצה סביבו, במינסוטה לא ממש הקשיבו לו וגם בפילדלפיה הצעירים בעלי האגו לא התחברו לאובססיה שלו לניצחון. במיאמי המצב שונה. יכול להיות שהפציעות של אדבאיו ובעיקר של גוראן דרגיץ' היו גדולות עליו, אבל כשהוא נקרא לדגל לשמש כסנטר בהגנה או כמוביל כדור במשך משחקים שלמים מול הקבוצה הטובה בליגה, הוא הוכיח שיש על מי לסמוך. אינספור מהלכים גדולים שלו השאירו את ההיט במשחק וכמו לאורך כל הסדרה, ג'ימי פשוט החזיק את החברים שלו על גבו. מי שחווה ילדות קשה ואף היה הומלס כנער, מצא סופסוף בית חם. אם השידוך הזה יימשך, לא רק מיאמי תרוויח את באטלר, אלא גם אנחנו האוהדים.

כוכבית אחרונה

יש כאלה שישימו כוכבית לצד האליפות הזו. אחרי הכל, העונה הסדירה לא השלימה את כל 82 המשחקים שבה, וסדרות הפלייאוף היו מוזרות, ללא הטיסות המפרכות ובלי הטירוף הזה של הקהל, שיכול להכריע גורלות. אז האליפות הזו אולי היתה שונה, אבל היא ממש לא היתה קלה יותר להשגה. העובדה שהשחקנים התייצבו באורלנדו למשך שלושה חודשים מייגעים, מבלי לישון במיטה שלהם ולעתים מבלי לראות את משפחתם או חבריהם, הופכת בהכרח את המסע לקשה יותר. לחלקם היה לא קל ללא הקהל. ללא האנרגיה הזו שתדרבן אותם. ללא הדלק. הכוכבית אם תרצו להוסיף אחת כזו, תסמן אם כבר דרגת קושי גבוהה יותר ולא להיפך.

למרות הכל, סדרת הגמר כמו חוויית הבועה כולה, סיפקה הרבה רגעים של עונג צרוף. החל מהחוצפה של לוקה דונצ'יץ', קפיצת המדרגה של ג'מאל מארי והסל המשוגע של אוג'י אנונובי ועד לרגעי ההתעלות של לברון, הדומיננטיות של דייויס, הקאמבק של רונדו, ההופעות של באטלר והדמעות של ספולסטרה. אין ספק שזו היתה עונה מיוחדת, אבל כשהסתיימה ובעיקר בדרך בה היא הסתיימה, היא גרמה לנו להבין שבסופו של דבר, אנחנו, כבני אדם, יכולים כנראה להתגבר על כל דבר כשאנחנו עובדים קשה ועובדים ביחד. בעיקר בימים כאלה, מדובר בחתיכת מסר. תודו.

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה