"הייתי במלון בשעת צהריים ביום כיפור. התכוננתי לשדר את משחק הגמר של אליפות אירופה בכדורסל, ואז קיבלתי טלפון מארנון צוקרמן שאמר לי 'פרצה מלחמה בארץ'. אמרתי 'בסדר, אני חוזר לארץ'. הוא אמר לי 'לא, אתה תחזור מחר. היום תשדר כדורסל'. אמרתי 'מה כדורסל, יש מלחמה'. הוא אמר לי 'זה בדיוק העניין. התבקשנו לרתק את החיילים בנקודות האיסוף והכדורסל יכול להיות פתרון ראוי'. לפני השידור שלי, בעודי בברצלונה, הכניסו לי באוזניה את החדשות בקול ישראל. הייתי בהלם. לא שמעתי מילה ממה שדיברתי, יריתי מילים לאוויר בלי סוף, אבל הראש שלי היה לגמרי במלחמה".

כך תיאר דן שילון את מה שעבר עליו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973, הקשה שבמלחמות ישראל, בעודו נמצא עם נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה. באותם ימים המדינה הייתה באופוריה אחרי מלחמת ששת הימים ולא הייתה מוכנה למכת האש שהנחיתו עליה צבאות מצרים וסוריה. שילון היה צריך לשדר כדורסל עבור החיילים שהוקפצו לחזית ולכן חשב שמדובר במלחמה קטנה, אבל כששמע את דיווח החדשות מהארץ, משחק הגמר כבר לא עניין אותו.

דן שילון (מערכת ONE)דן שילון (מערכת ONE)

"למחרת, טסתי לארץ עם נבחרת ישראל דרך חניית ביניים באיטליה. במטוס הייתה הנבחרת וכל השאר היו כתבים אמריקאיים שמיהרו לאזור המלחמה בישראל, רובם ככולם כנראה אוהבי ישראל. בשלב מסוים ניגש אליי אחד מהם במטוס ושאל אותי אם אני מהטלוויזיה הישראלית והאם אולי אוכל להסביר לו איך מגיעים לשדה הקרב. אמרתי לו שילך לבית סוקולוב בתל אביב ושם יעזרו לו כי לא ידעתי מה קורה במלחמה", המשיך דן שילון.

ומה קרה אז?
"העיתונאי חזר למקומו ואז מישהו דופק לי על הגב מאחורה, אומר לי 'שמעתי את השיחה שלכם. הגעתי הרגע מהשגרירות. אתה יכול לקרוא לכתבים ואתן להם תדרוך'. זה היה מפקד חיל הים לשעבר, שלמה אראל. אמרתי 'בסדר', ניגשתי אליו, אמרתי לו שיש פה צירוף מקרים ושהוא מוכן לתדרך אותם. שלמה לקח את המיקרופון ואמר לכתבים הזרים 'תשמעו, אני מבין את הלהיטות שלכם להגיע לשדה הקרב, אבל עד שננחת לא יהיה שדה קרב, כי אנחנו משמידים את הצבא המצרי ברגעים אלו ממש וחושפים את התעלה'. היו מחיאות כפיים ושמחה במטוס, ואז ניגשת אליי הדיילת ואומרת לי 'דן, הקברניט מבקש שתיכנס אליו לקוקפיט'. זה היה מריו שקד, הייתי איתו בקורס טיס, והוא אמר לי 'בתדריך הזה אין מילה אחת של אמת, המצב רע מאוד'. חשוב לי שתדע את זה".

מה הרגשת באותם רגעים?
"תוך כדי מלחמה אני לא נותן דין וחשבון, אבל ידעתי שאני ככתב צבאי במלחמה צריך להגיע לתוך האש כל הזמן, וכך עשיתי. באותו רגע חזרתי למקומי במטוס, הגעתי לארץ ולמחרת יצאתי לסקר את המלחמה בערוץ הראשון. כשנחתתי, הבנתי שהמדינה בבעיה קשה. משדה התעופה הגעתי לבית סוקולוב בתל אביב, הייתה שם מסיבת עיתונאים עם הרמטכ"ל דוד אלעזר שעמד על הבמה והסביר איך ננצח וכמה האויב מתרסק. ואז נתנו לי לשאול אותו שאלה. אמרתי לו 'אדוני הרמטכ"ל, מלחמה חלקה ככל שתהיה, יש גם נפגעים בצידה. מה אתה יכול לומר על זה?' הוא התרגז על השאלה ואמר 'אנחנו נרסק להם את העצמות' וזהו. הוא לא ריסק להם כלום. ירמיהו יובל הגיע מהחזית ועוד לפני מסיבת העיתונאים הוא הגיע לבור במטכ"ל, נכנס פנימה בלי בעיה, פגש את הרמטכ"ל ואמר לו 'תגיד לי, אתם יודעים מה קורה בדרום? המדינה הולכת לעזאזל’. היה כאוס".

אחר כך יצאת לשדה הקרב. איך מסקרים מלחמה שכזאת, אחרי שבדיוק חזרת מאליפות אירופה בכדורסל?
"סיקרתי את חיל האוויר. הגעתי לטייסת שהייתי אמור לטוס ממנה עם מפקד הטייסת גיורא רום. בהסעה למטוס לקראת המראה הוא עולה בקשר ואומר לי 'תשמע דן, לפני שממריאים, זו הפעם הראשונה שאני מטיס את המטוס הזה'. גיורא ואני עלינו למטוס שלא הכיר, והוא כבר ישב פעם אחת בשבי, כך שידעתי שאם הוא נופל שוב בשבי, אמנת ז'נבה לא מגנה עליו. הוא אומר לי 'אין ברירה, במלחמה אין חוקים. עוד דבר אני רוצה להגיד לך, יש לך שתי ידיות של כיסא מפלט מעל הראש שלך, אחת שלך ואחת שלי. אם אתה מפליט אותי, אתה נשאר לבד במטוס ואתה תצטרך להטיס אותו לבד'. הייתי משועשע מזה, מה קורה פה? מה אני עושה פה? הייתי בקורס טיס והתחלתי לחשוב על כל תרחיש אפשרי. כבר חשבתי איך אטיס את המטוס עד לחולות ראשון לציון בטיסה ישרה ואופקית עד שנוכל לצנוח על החולות הרכים. אתה חושב על הכל. ובאמת, אין חוקים".

(אילוסטרציה)(אילוסטרציה)

מה הרגשת בשדה הקרב?
"שזו הייתה מלחמה ארורה. באחד הלילות, מיד לאחר שאריק שרון חצה את תעלת סואץ, הגעתי לבסיס רפידים בחצי האי סיני וביקשתי לצאת עם המסוק הראשון לשדה התעופה המצרי שנכבש. אמר לי המפקד 'ב-4 בבוקר תגיע'. נרדמנו אני והצלם, התעוררתי ב-4 וחצי, הערתי אותו, רצנו לטיסה, אבל כשהגענו ואמרו שהמסוק יצא לדרך וממש תכף יוצא עוד אחד. עלינו על השני. טסנו לשדה התעופה פאיד, בדרך ירדו עלינו מיגים שלא הצליחו להפיל אותנו והגענו לשם. כשנחתנו, הגיע המפקד הישראלי של הבסיס, אליעזר כהן שכונה צ'יטה. אמרתי לו 'תראה איך פספסתי את הטיסה הראשונה לפאיד, אני לא מאמין'. והוא מסתכל עליי ואומר לי 'פספסת גם את הטיסה וגם את הלוויה שלך, כי המטוס הראשון הופל'".

זה מטורף. מה עבר לך בראש?
"שזו המלחמה וזה חלק ממנה. כמה שעות אחרי זה קראו לי לאגף המבצעים בשדה ואומרים לי 'דן, מפקד חיל האוויר רוצה לדבר איתך'. אני ניגש לטלפון ובני פלד אומר לי 'אני שולח לך מטוס ססנה שייקח אותך מפאיד לתל אביב ומשם לירושלים להגיש את החדשות'. אמרתי לו 'מה פתאום אתה עושה סידור עבודה בטלוויזיה? אתה מפקד חיל האוויר'. הוא אומר לי 'המדינה בחרושת שמועות שנהרגת בטיסה. אני מוכרח שתופיע בטלוויזיה ונסגור את זה. אמרתי 'אז תודיעו בטלוויזיה וזהו', אבל הוא התעקש 'תשמע, הודיעו בטעות לאמא שלך שהלכת. אני חייב שתעשה את זה'. טוב, אז טסתי לתל אביב וקודם כל נסעתי לאמא שלי. בדרך אליה בכל רמזור אנשים חשבו שהם מתעלפים כשראו אותי. הגעתי לאמא שלי, דפקתי בדלת, היא פתחה והתעלפה. זו הייתה מלחמה קשה, בה כמעט בכל בית נהרג מישהו, למזלי אני נשארתי בחיים".

עוד קודם לכן, סיקרת גם את אולימפיאדת מינכן 1972 ואת האסון הכבד עם הטבח בי"א חללי מינכן. מה עבר עליך שם?
"מחמש בבוקר, באותו הבוקר בו המחבלים נכנסו לכפר הספורטאים, עבדתי מסביב לשעון. הפכנו כל אבן, ראיינו את כל מי שרק היה אפשר. עשיתי מאמץ מיוחד לראיין את קנצלר גרמניה, וילי ברנדט. הוא לא הסכים, אבל אז נודע לי שהוא עומד להתראיין בטלוויזיה הגרמנית במרכז השידורים של אולימפיאדת מינכן. אמרתי לאלכס גלעדי 'בוא נלך לאולפן שלהם, לא ימנעו מאיתנו להיכנס'. הלכנו לשם, הוא ישב באולפן, ניגשתי אליו ואמרתי לו 'אדוני הקנצלר, לא מגיע לעם שיושב בישראל איזה הסבר מה לעזאזל קורה כאן?' והוא נדהם מהמפגש איתי. באותם רגעים נודע לנו שכבר היו כבר שני הרוגים ישראלים, אבל הוא הסכים ואמר שיגיע לאולפן שלי".

והוא באמת הגיע בסוף?
"כן. הובלתי אותו לאולפן שלי, עשיתי איתו ראיון נוקב ושאלתי אותו מה תגובתו להחלטת ממשלת ישראל להחזיר ספורטאים ישראלים הביתה לפני תום האולימפיאדה. הוא אמר 'אני חושב שזו טעות הרי שנהרגו רק שני ישראלים'. נזפתי בו, 'אתה שומע מה אתה אומר? זה הכל עניין של כמה הרוגים יהיו?'. סיימתי את הראיון, גולדה מאיר צלצלה למנהל רשות השידור שמואל אלמוג ודרשה ממנו לפטר אותי מיד על זה שעלבתי בידיד ישראל. הוא לא נענה לדרישה".

גולדה מאיר בזמן המלחמה (רויטרס)גולדה מאיר בזמן המלחמה (רויטרס)

חזרת לארץ במטוס עם ארונות ההרוגים. מה הרגשת באותו האירוע?
"זו הייתה חוויה מטלטלת לחזור עם הארונות בבטן המטוס, כאשר הספורטאים שנותרו בחיים ביחד איתך על אותה הטיסה. זה בהחלט היה קשה".

בקיץ האחרון, לראשונה, הוועד האולימפי הבינלאומי הסכים לעמוד דקת דומיה בטקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו לזכר קורבנות הטבח במינכן. מה אתה חושב על ההחלטה הזו?
"שזה בהחלט יפה. הגיע הזמן שיתייחסו אליהם עם דקת דומיה בטקס הפתיחה. זה היה רגע מכבד".

היית בין שדרי הספורט הראשונים בישראל. האם אתה עדיין רואה ספורט ועוקב?
"בהחלט. הייתי ממקימי מחלקת הספורט בערוץ הראשון, שימשת כעורך ומגיש. גם כיום אני רואה ספורט בכמויות מסחריות, רואה את כל מה שמשודר בספורט. העונה הפועל תל אביב נותנת לי מעט תקווה לגבי ההמשך. ובלי קשר, אני נהנה לצפות בשידורים עם הדור החדש של השדרים הישראלים".

דקת הדומיה בטוקיו לזכר י"א חללי מינכן (רויטרס)דקת הדומיה בטוקיו לזכר י"א חללי מינכן (רויטרס)
הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה