לאורך השנה האחרונה עולם הספורט חווה מכה אחר מכה כשנפסק וחודש לסירוגין ולאחר סאגה דרמטית הוחלט לחדשו בסוף השבוע, בתקווה שלא ייפגע שוב. עם זאת, ישנו דבר אחד עיקרי בו שעדיין לא שב מאז פרוץ המגפה – האוהדים. מאז מרץ 2020 מאות אלפי אנשים, שעבורם זה הרבה יותר מספורט, נאלצו לשבת בבית ובמקרה הטוב לצפות בקבוצתם דרך המסך.

עבור אותם אוהדים הספורט הוא מפלט, האצטדיון מחליף את השגרה באסקפיזם טהור והיציע הוא לפעמים הבית הראשון. כעת, אחרי חודשים רבים וזעקות שלא תמיד נשמעות, הם רואים אור בקצה המנהרה עם בואם של החיסונים.

אוהדי הקבוצות בישראל (רדאד ג'בארה)אוהדי הקבוצות בישראל (רדאד ג'בארה)

מתווה הדרכון הירוק, עליו פורסם לראשונה ב-ONE הפיח תקווה בליבם. אוהדים רבים, שבתרחיש אחר חלקם כלל לא היו מתחסנים, רואים בכך אפשרות להחזיר לעצמם את השגרה, את דרך החיים. ה’תמריץ’ כבר גורם להם להריח את הדשא, הנסיעות המשותפות למשחקים והאפשרות להרגיש שוב את התחושה הממכרת של ניצחון, גם הפסד, בגודל טבעי.

על פי ההערכות במשרדי הממשלה, הקהל צפוי לשוב למגרשים בחודש מרץ בהתאם למתווה הירוק, ולכבוד כך התכנסו יחדיו בפרויקט מיוחד של ONE כמה מהאוהדים שמתגעגעים ומחכים לרגע בו יוכלו לשוב לאצטדיון. האוהדים שלפניכם הם כמובן חלק קטן, המייצג המוני אנשים שעבורם האהדה לספורט היא לא פנאי או תחביב, אלא חלק ממי שהם.

“משהו מרכזי בחיים נעלם. בלי הדרכון הירוק לא בטוח שהייתי מתחסן”: אוהדי האלופה מתגעגעים

“המשחק האחרון שהייתי בו היה ב-24 בפברואר 2020, בדרבי התל אביבי”, המשיך תומר ארליכמן, אוהד האלופה. “משם כמעט נשלחתי לבידוד והבנתי שהכול יהיה אחרת מעכשיו. להתחיל להסביר כמה חסר להגיע לראות את הקבוצה יהיה קשה אבל אפשר להגיד שנלקח לי ולעוד הרבה אוהדים חלק משמעותי בחיים. הרבה אנשים במדינה לא מבינים כמה הוא משמעותי ואנחנו רואים את זה בסגר עכשיו. חסר לי הרגע הזה בשבוע כשקמים בבוקר ויודעים שיש משחק וכל היום לא שווה כלום כי אין טיפה של ריכוז עד הרגע ששמים את החולצה והולכים למגרש. כמו הרבה מאוד אנשים התחושה הזאת שחלק מרכזי בחיים נעלם ברגע אחד היא קשה מאוד ובשבילי היא בדיוק כמו שלאנשים חסר ברים ומסעדות.

אוהדי מכבי ת"א (רדאד ג'בארה)אוהדי מכבי ת"א (רדאד ג'בארה)

לצפות במשחקים מהבית זה משהו שהיה קורה רק כשלא היה לי עם מי לנסוע לראות משחק ולהתרגל לזה באופן קבוע היה מאוד קשה, האווירה לא עוברת מסך ובאמת שלא קיימת בכלל והיא לגמרי לא דומה למה שהיה כשהיו אוהדים ביציעים. לראות משחקים כמו דרבי או נגד מכבי חיפה זה מטריף לדעת מה יכול היה להיות אם היינו ביציע ועוד יותר מטריף שאתה לא מרגיש כלום כמו שהיית רגיל להרגיש. בכלל, לחגוג אליפות בבית זה משהו שאני לא מאחל לאף אוהד. ההחלטה האישית שלי להתחסן הייתה ידועה מראש ללא קשר לדרכון הירוק למרות שכן קיוויתי שיהיו הקלות למתחסנים. ברגע שהבנתי שהדרכון הירוק יוצא לדרך ויכניס אותי ליציע, הרצון להתחסן רק עלה והתחלתי לברר יותר מה אני יכול לעשות ומתי אוכל להתחסן כדי להיות זמין לכניסה ליציע מהרגע הראשון שיתאפשר. אין דבר שאני יותר מחכה לו בחזרה לשגרה מלחזור ליציע ולעודד”.

“האמת שאחד הדברים הכי קשים שיש לי בעידן הקורונה זה לא להגיע למשחקים”, סיפר עידן בן אבו שמתגעגע למשחקי מכבי ת”א. “ירדה תחושת ההתרגשות של לפני משחקים גדולים מבחינת הקושי בלשבת בבית ולראות בטלוויזיה משחקים ללא קהל. זה באמת אחת החוויות הלא נעימות שלי כאוהד, ברגע שיצא הודעה שמי שיהיה לו דרכון ירוק יוכל לחזור למגרשים אני החלטתי שבשביל הקבוצה שלי אני אעשה את זה כי ‘הכל בשביל מכבי’”.

עידן בן אבו, אוהד מכבי ת"א (פרטי)עידן בן אבו, אוהד מכבי ת"א (פרטי)

“הייתי בבית בבידוד כאשר קראתי על מתווה שאמור להחזיר אוהדים לכדורגל”, אמר גלעד כחלון. “קראתי שמי שיהיה בעל דרכון ירוק יוכל להיכנס למשחקים. הישיבה בבית בבידוד, בנוסף למעין צוהר לחזרה למשחקים, גרמה לי תחושה עמוקה של עצב. כבר מעל שנה שלא הייתי בבלומפילד, אני מתגעגע לכסא שלי. אני רואה אותו כמעט בכל משחק בטלוויזיה, כ"כ מיותם. מי האמין שאחרי שלוש שנים בגלות בנתניה, עד שיהיה בלומפילד, לא נוכל להיות בו?

ללכת למשחק כדורגל זה מעבר להגעה לאצטדיון, זה להתכונן לפני, לראות שהחולצה הנכונה מוכנה, הצעיף, שלא שכחת בטעות את המנוי מחוץ לארנק, להחליט אם לאכול לפני או אחרי, בדרך דיון על אם ההוא צריך לפתוח או אולי דווקא אחד אחר, להגיע לפני עליית השחקנים, להתחיל לחמם את הגרון בחימום ולהגביר את הקצב ככל שמתקרב המשחק, אחרי זה בדרך הביתה לנתח מה הייתה יכולה מכבי ת”א לעשות טוב יותר או לשמוח מעוד ניצחון נהדר. כדורגל זה יותר מאשר משחק של 90 דקות, זה החיים עצמם. אכזבה עצומה ואושר ענק ששום דבר לא משתווה אליו, לכן ברגע שקיבלתי הודעה שיש חיסונים, לא הייתה לי בכלל התלבטות, הלכתי והתחסנתי במנה הראשונה, ואני ממתין למנה השנייה בתקווה שהכדורגל יחזור להיות של הקהל במהרה וגם אני אוכל לחזור אל הכסא שלי בבלומפילד, זה שעזבתי לפני שנה בלי לדעת מתי אשוב אליו חזרה”.

גלעד כחלון, אוהד מכבי ת"א (פרטי)גלעד כחלון, אוהד מכבי ת"א (פרטי)

 

“שנה לא היינו ביציע, וזו השנה הכי טובה של המועדון במשך שנים”: במכבי חיפה רוצים לחוות מקרוב

עוברים לצד הירוק. מכבי חיפה מוליכה את הטבלה ואוהדיה מרגישים את התואר אחרי עשור, ודווקא כעת – הם לא יכולים להיות קרובים. “זה מאוד מאוד חסר, אני חולמת על זה בלילה”, סיפרה דניאל שני, שנוהגת להתייצב במשחקי בית וחוץ של הקבוצה. “גם בתקופה הזו רואים משחקים עם משפחה וחברים אבל זה לא אותו הדבר. כשאנחנו מנצחים זה לקפוץ בגול ואז לחזור לשבת. אין את אותה התרגשות של להיות ביציע, לקפוץ, לצרוח ולעודד בלי הפסקה כשכולם קופצים על כולם, מתחבקים ומרגישים בעננים. התחושה הזו של לצאת ממשחק בטדי עם אלפי אוהדים ולשיר כולם ביחד בדרך לאוטו, זו לא אותה התרגשות בלי זה, זה לא אותו לחץ של לרדת במדרגות ליציע ולהיות עם צמרמורות עד שהמשחק מתחיל.

אשכרה שנה לא היינו ביציע ואשכרה זו השנה הכי טובה שהייתה למועדון במשך שנים. בכמה משחקים היינו צריכים עכשיו להתעלף מאושר, לעודד בלי הפסקה 90 דקות, לחזור הביתה בלי קול, להישאר עם השחקנים אחרי המשחק, לעודד אותם בטירוף. לעוף באוויר עם ניקיטה רוקאביצה שלא מפסיק לכבוש העונה גם כשהוא לא מפסיק להחמיץ. עם צ’ירון שרי התותח, עם דולב חזיזה שחזר לעניינים. האמוציות שיש בלהיות חלק מזה הן כל כך מטורפות שבשנייה ששמעתי על החיסון זו לא הייתה שאלה בכלל אם אני אלך להתחסן או לא, ובשנייה שהודיעו לי שיש עודפים, בריצה הלכתי להתחסן. זה אשכרה כל שבוע משהו לצפות לו. בתור סטודנטית גם אם הלך לי לא טוב באיזה שיעור או מבחן אני אתעודד רק מהידיעה שיש משחק בשבת, כי זה באמת מעניין אותי יותר מהכול”.

דניאל שני, מכבי חיפה (פרטי)דניאל שני, מכבי חיפה (פרטי)

“הכדורגל זו אהבה שקשה להסביר אותה במילים ואהבה לקבוצה שלך זו אהבה שמחייה אותך עושה אותך שמח, עצוב, עצבני, רגוע נלהב”, המשיך בר מרזדה, אוהד מכבי חיפה שפוקד את סמי עופר מדי שבוע. “הרגעים האלה של השקט שנייה לפני שהכדור נכנס לרשת, שנייה לפני ההתפרצות של אחרי הגול ובעיקר הביחד, האיחוד. אלו שעתיים שאתה שוכח את הדברים מסביב, עבודה, בית, המרוץ של החיים ופשוט מסתכל ומתרגש. כמה ישפיע עליי לעשות את החיסון? אפשר להגיד שאני תכננתי לעשות את החיסון אבל אין ספק שהחלטת קבלת הדרכון הירוק מחזקת ובעצם שמה את המסמר האחרון בהחלטה לגבי החיסון”.

בר מרזדה, מכבי חיפה (פרטי)בר מרזדה, מכבי חיפה (פרטי)

“מנוי כבר שני עשורים למכבי חיפה”, סיפר עמית מדמוני בן ה-34. “מהרגע שהודיעו על אי הכנסת הקהל למגרשים זה צרם לי וכאב לי בגוף. שום דבר לא היה ברור, הייתה לי תחושה קשה, איך אני אוכל בלי לראות את האהבה שלי? רק מרחוק? רק דרך מסך? הזמן עבר והקושי רק הלך והתעצם. במשחקים הראשונים עוד התארגנו לצפייה יחד עם החבר'ה בזום אבל זה לא אותו הדבר. הלב, הראש, הידיים, הגרון רוצה להיות שם הכי קרוב שיש באצטדיון, במקום זה אני מוצא את עצמי צועק על מסך הטלוויזיה שר את השירים, מעיר את הילדה, מקבל צעקות מהאישה ובעיקר מנסה להסביר שזה לא נשלט, זה פשוט יוצא בשיא הרגש והעוצמות הכי גדולות כי ככה זה, זה הכדורגל.

ברגע שיצאו החיסונים והתחילו לדבר על מתחסנים שיוכלו להגיע למגרשים ולחו"ל כי שנה הבאה בע"ה ליגת האלופות, התחלתי לחפש איך אני יכול למצוא את הדרך להתחסן. החיסונים עוד לא הגיעו לארץ ואני כבר בטלפון עם קופת החולים שלי מתי מגיע? מתי נפתחים תורים? וזה על בסיס יומי. החיסונים הגיעו ואז מודיעים – חיסונים רק מעל גיל 60. לא ויתרתי, המשכתי לבדוק איך אפשר לקבל חיסון כדי שסוף סוף אוכל לחזור למגרש. לא קניון, לא סרטים, לא מסעדות, כלום רק להגיע שוב ליציע, עם מסיכה, הנחיות והכל. אבל להיות שם ,להראות להם שאנחנו פה. לא הלכנו, לא נעלמנו, רק הגעגוע התגבר והאהבה גדלה. התחילו שמועות שנותנים חיסונים ללא גיל במקומות מסוימים כנראה מהחשש שיצטרכו לזרוק אותם. מיד מתחיל טלפונים, הודעות, מפעילים קשרים עם חברים בתוך הקופ"ח, רק להבין לאן נוסעים? לא משנה כמה רחוק רק בשביל לקבל את החיסון הראשון שיבטיח את הדרכון בצבע הכי יפה הירוק. בבוקר של יום ראשון ב-27.12 בשעה 7:00 הטלפון צלצל – שים גז שפרעם מחסנים ללא גיל. עוד קצת בירורים לאימות ורבע שעה הייתי שם אחרי החיסון, עלה בי חיוך ענק על הפנים אני צעד אחד נוסף מלחזור לקבוצה שלי לאהבה הכי טהורה שלי שאין לה גבולות או תנאים ושום תופעת לוואי לא תפחיד אותי”.

“לא אכפת לי מתופעות הלוואי, זה מקום המפלט שלנו”: מצפון ועד הדרום – געגוע שחוצה גבולות

“הרגשתי שלקחו לי את האוויר לנשימה”, סיפר דניאל גרון, אוהד בית”ר ירושלים. “לקפוץ ביציע ולעודד זה הכול בשבילי. שנה שלמה גירד לי הגוף, טיפסתי על קירות, תופפתי על שולחנות ונופפתי דגלים בבית. מהרגע שהחיסון הגיע לארץ אני מחפש בכל מקום איפה אני יכול להתחסן רק בשביל שאוכל לחזור לעודד. לא אכפת לי מתופעות לוואי, גם שיגדל לי זנב. אני רק רוצה לחזור ליציע שלי לעודד”.

גיא טוויג, אוהד בית”ר ירושלים והפועל חולון, מתגעגע לשתי החזיתות: “חסר מאוד. זה לא אותו דבר בלי הקהל, ספורט ללא קהל זה כמו אוכל בלי תבלינים, בלי טעם ובלי ריח, רואים אותו אבל אבל הרבה פחות נהנים ממנו. כאוהב ספורט בכלל וחולה כדורגל וכדורסל בפרט, חסר לי כי הדבר הכי מיוחד בשתי הקבוצות שאני אוהד, בית”ר וחולון, זה הקהל. בשנה שהקהל של בית”ר היה עוזר לה בוודאות בעוד כמה נקודות, שהיו עוזרות לנו להיאבק בצמרת בליגה הלא כל כך חזקה שלנו השנה, והיא לא חזקה לדעתי בעיקר בגלל כי אין אוהדים ביציעים. בנוסף, בעונה כזו היינו מראים תומכים ומביעים אמון בדברים הגדולים שההנהלה עושה ומנסה להביא את בית”ר לימים גדולים ומפוארים.

גיא טוויג, אוהד בית"ר וחולון (פרטי)גיא טוויג, אוהד בית"ר וחולון (פרטי)

בכדורסל זו עונת החלומות של הפועל חולון, קבוצה שנבנתה בצורה טובה מאוד עם סטפנוס דדאס המאמן וחיבור מושלם של השחקנים, פגיעות מדויקות, וגם פה חשוב מאוד להגיד מילים טובות על ההנהלה וכל הצוות שעומד מאחורי הקבוצה הזאת, מה שהם עושים שם לא מובן מאליו, מרגש לראות את הקבוצה הזו מהטלוויזיה, ועם זאת כל כך צובט בלב לא להיות בטירוף ביציע, חגיגות וקרנבל שלא היה מבזה את ברזיל היינו עושים שם. כואב גם על השחקנים שצריכים לתת מעצמם אקסטרה כי אין את הדרייב שהקהל מביא איתו. במידה והחזרה למגרשים תהיה מותנית בחיסון נגד קורונה אז אין שאלה בכלל שאתחסן. מחכה לרגע שיאפשרו לקהל לחזור למגרשים, אבל הכי חשוב לפני הכל זה לדאוג לבריאותם של כל התושבים במדינה ולעשות את זה בדרך הנכונה שתאפשר לנו לחזור וליהנות מה’מחלה’ שלנו, האוהדים".

המשחק האחרון שהייתי בו היה של העלייה של הפועל תל אביב לפלייאוף העליון מול חדרה עם הגול של עומרי אלטמן בדקה ה-90”, נזכר אלעד אמיר, אוהד האדומים. “בשיא הגשם. אני נזכר במשחק הזה וברגע המטורף בכל פעם. כשאמרו לי שיש חיסון עשיתי הכול כדי לקבל אותו בשביל לחזור ולראות את הקבוצה שלי משחקת ואת האצטדיון והאוהדים שוב בטירוף. אני כל הזמן רואה משחקים מחו”ל, אבל זה לא אותו הדבר למרות שמדובר בליגות והשחקנים הטובים בעולם, כי הליגה שלנו והטירוף של בלומפילד חסר. מקווה שכבר יחליטו שכל מי שקיבל חיסון ודרכון ירוק יוכל להיכנס ליציעים ולעודד בכל הכוח כמה שיותר מהר".

“כשיש כדורגל אתה סובל וכשאין אתה סובל”, המשיך עדן, אוהד נוסף של הקבוצה. “לשבת לראות משחק בבית הופך אותנו בדיוק לכל מי שלא רצינו להיות. יום של משחק בתקופה של לפני הקורונה זה כמו יום חג. החברים, הבירות. החיסון זה צו 8 לכל אוהדי הפועל באשר הם. חייבים לדחוף את הקבוצה, בלי קהל ועם קהל זה עולם אחר, וראינו את התוצאות עד עכשיו. במיוחד שזה הפועל ובמיוחד שזה בלומפילד. הקהל זה הכוח של הקבוצה, חייבים לחזור למגרשים ויפה שעה אחת קודם”.

“הדרכון הירוק לא השאיר מקום לספק. מחכה כבר להזדמנות”

“בתור אוהד שבעבר היה מנוי בשער 5 בווסרמיל והיום ביציע הדרומי בטרנר, האהבה שלי לקבוצה לא מתבטאת רק בכמה נגמר המשחק ובאיזה מקום אנחנו בטבלה”, פתח לידור תרשיש, אוהד הפועל ב”ש. “זה מתבטא בלהט של יום המשחק, בהתרגשות בדרך לאצטדיון, באמוציות, בשירים, בצרידות של היום שאחרי והמחשבה שהפעם הזו בשבוע, כולל משחקי חוץ, היא איננה כבר תקופה ארוכה. מרגיש כאילו לקחו את המפלט השבועי, את השעתיים-שלוש עם הקבוצה שלך, את החוויה, את טרנר וכמובן את תצוגות הקהל. לשבת בבית ולראות משחק זה עונש. הידיעה הזו שבמיוחד הקהל של באר שבע הוא קהל שמביא נקודות וכרגע היכולת שלנו לתרום למצב הקבוצה שלנו פשוט לא קיים. השיח על חזרה למגרשים בהצגת דרכון ירוק לא השאירה לי שום צל של ספק שאת החיסון אני אבצע כדי שלא אצטרך להיות עוד שנייה יותר ממה שהייתי צריך מחוץ למגרשים, ואולי גם ללוות את הקבוצה לאירופה עם אותו הדרכון. אשרי המאמין".

לידור תרשיש, הפועל ב"ש (פרטי)לידור תרשיש, הפועל ב"ש (פרטי)

“אני כרגע בחל"ת. נורא הציק לי כשהבנתי שהכדורגל לא יוחרג מהסגר למרות שיש דברים אחרים שכן הוחרגו”, סיפר יוסי פרידמן, אוהד הפועל ב”ש. “זו הפעם השלישית שהכדורגל מופסק בגלל הסגרים ולא מבינים שבסופו של דבר אני וכל שאר האוהדים עוברים תקופה קשה כלכלית, משפחתית וחברתית. הדבר היחיד שאנחנו רוצים זה שבזמן שאנחנו נשב בבית בלי עבודה לפחות נוכל לראות את הקבוצה שלנו מהמסך, להתנחם בזה ושיהיו לנו כמה רגעי אושר כדי שנשכח מכל השאר. לאוהד כמוני, שבטרום עונה אני לא מפספס צפייה במשחקי אימון והכנה לעונה, הקושי הוא גדול מאוד כשסוגרים לנו את הכדורגל, ושלא לדבר על קהל שזו פנטזיה שכולנו חולמים עליה. ברגע שהבנתי שהדרכון הירוק יאיץ את החזרה שלי ושל חבריי למגרשים, רצתי להתחסן מהעודפים שנשארים כל ערב בקופות חולים כדי שבמשחק הראשון שבו תתאפשר חזרה, אני אהיה עם הדרכון הירוק ואוכל לחזור לעודד את הקבוצה שלי. אם לא הדרכון הירוק לכדורגל לא בטוח שהייתי מתחסן בשלב כל כך מוקדם”.

“נכנסתי לכדורגל בגיל יחסית מאוחר ומתחילת עונה שעברה התחלתי ללכת למשחקים של כפר סבא”, סיפר אוהד הקבוצה ים טימור. “אין דבר שיותר כיף מלהגיע עם חברים למשחק של הקבוצה, לפגוש אנשים מהעיר ולהרגיש שאתה חלק ממאבקי ההישרדות של הקבוצה בליגה בתור השחקן ה-12. לראות כדורגל בבית בלי קהל זה לא אותו דבר, ובלי האוהדים חסר החשמל והריגוש שיש בכדורגל. אני תומך בחיסונים גם ללא קשר לכדורגל, אבל אני מחכה להזדמנות הראשונה שבה אוכל לשים את החולצה הירוקה, את הצעיף, ולקחת את החברה למשחק של הקבוצה”.

ים טימור, הפועל כפ"ס (פרטי)ים טימור, הפועל כפ"ס (פרטי)

שי סעדון, אוהד מ.ס אשדוד, כבר התחסן וממתין לכניסה לאצטדיון: “אנחנו כבר כמעט שנה בלי כדורגל ביציע, דבר שהיה בשבילי איזשהו מקום מפלט לכמה שעות בשבוע, להיפגש עם חברים, ליהנות מניצחונות ולזעום בהפסדים. כרגע כל זה קורה בגבולות הבית אז מאוד מתגעגע ליציע ומקווה שנחזור בקרוב. דווקא השנה הקבוצה שלי מצליחה אז יש נחמה קטנה. קיבלתי את מנת החיסון הראשונה לפני שבוע, והשנייה בסוף החודש, וכמובן שאחת הסיבות המרכזיות שהתחסנתי היא הרצון לחזור כמה שיותר מהר ליציע, בתקווה שהחיסון ישמש כקריטריון לכך”.

שי סעדון והחברים ביציע באשדוד (פרטי)שי סעדון והחברים ביציע באשדוד (פרטי)

“הכדורגל חסר מאוד מאוד לשגרה”, סיפר דותן מחלב, אוהד מכבי פתח תקווה. “ההגעה למשחקים, הריגוש, המפגש עם החברים הרבים ליציע. עשיתי את החיסון כמובן בראש ובראשונה לבריאות וכדי שנוכל לצאת ל’חופשי’, להגיע למגרשים ברחבי הארץ ולחזור להתרגש מכדורגל שזה הדבר שנותן לנו הנאה. הצפייה במשחקים בבית היא כיפית כי יש ניתוק מכל הבלאגן שיש מסביב אבל עדיין זה לא כמו הדבר האמיתי, וגם בבית מרגישים לפעמים יותר לחוצים מאשר במגרש”.

דותן מחלב, מכבי פ"ת (פרטי)דותן מחלב, מכבי פ"ת (פרטי)

גם מהצד השני של הכביש מתגעגעים. רון חסיד, אוהד הפועל פ"ת, מחכה לחזור ולתמוך בקבוצה במטרה לשוב לימים הגדולים: “אנחנו הקבוצה עם מספר האוהדים הגדול ביותר בליגה הלאומית. חוסר היכולת להגיע למשחקי הקבוצה משחק תפקיד משמעותי מבחינתי בהחלטה להתחסן. מרבית משחקי הכדורגל בליגה הלאומית אינם משודרים במלואם. משחקים ללא קהל משפיעים משמעותית על הקבוצה, השחקנים ורמת המשחק, אני בטוח שמצבה של הקבוצה, שנמצאת מתחת לקו האדום, מושפע מהיעדר הנוכחות של האוהדים. לא יכול לחכות להתחסן, לחזור למגרשים, לעודד את הקבוצה שלי ולעזור לה לצאת מהבוץ שאליה היא נכנסה”.

רון חסיד ואשתו הילה. הפועל פ"ת (פרטי)רון חסיד ואשתו הילה. הפועל פ"ת (פרטי)

רועי בסון, אוהד מכבי נתניה, ממשיך באותו הקו: "בתור אוהד שהיה מגיע כל שבוע ושבוע למגרשים כולל רוב משחקי החוץ של הקבוצה, אני מרגיש שהקורונה, חוץ מאת העבודה ושגרת החיים הרגילה שלי, היא לקחה עוד חלק מרכזי ממני וזה הציפייה הזו שבסוף השבוע אתה יכול ממש להתנתק מהכול ורק להגיע לאצטדיון, להריח את הדשא ולעודד את הקבוצה. אין ספק שהדרכון הירוק שייתן לי את האפשרות לחזור למגרשים הוא אחד מהגורמים המרכזיים שלי להתחסן ברגע שתהיה לי את האפשרות, באופן כללי אני מרגיש שהחיסון חשוב בשביל שכולם יוכלו לחזור לחיים שלנו ובעיקר לכדורגל שכולנו אוהבים”.

שירה סבח ושרון בוחניק לא מפספסים אף משחק של עירוני קריית שמונה. ילידי העיר מציינים שלמרות שהכמות לא גדולה, אווירת המשפחתיות מנצחת. “בתור בת של שוער עבר של קריית שמונה, הכדורגל והאהבה לקבוצה תמיד היו בבית”, סיפרה שירה. “לנסוע לכל משחק עם אבא עד היום, כל אצטדיון בארץ, כולל גם נסיעה לקפריסין למשחק של הקבוצה בליגה האירופית. קשה לי לשבת בבית ולראות את המשחק בטלוויזיה, האווירה שונה, אין את הצעקות והשירים לשחקנים, אין את התמיכה שלנו האוהדים בשחקנים ובצוות האימון. הדרכון הירוק עזר מאוד להכריע בהחלטה שלי להתחסן, אם לא זה, אני לא אוכל לחוות את הריח של הדשא, את האווירה. למרות שאנחנו לא קבוצה גדולה ולא עם הרבה קהל, יש את האווירה המשפחתית גם עם השחקנים וגם עם כל אוהד ואוהד ביציע”.

“אני אוהד ק”ש מאז שאני מכיר את עצמי”, הוסיף שרון. “אני זוכר את עצמי בתור ילד נוסע למשחקים באוטובוסים, טרמפים והיום נוסע לכל משחק עם הרכב הפרטי שלי. חסרה לי האווירה של האצטדיון, הריח של הדשא, הצעקות, השירים ואפילו הדברים הפחות נעימים. הדרכון הירוק יאפשר לנו לחזור לאצטדיון, עשיתי כבר את החיסון הראשון. האהבה שלי לקבוצה עברה גם לבן שלי, שמצטרף אליי לכל משחק בכל מקום בארץ”.

שירן סבח ושרון בוחניק, אוהדי ק"ש (פרטי)שירן סבח ושרון בוחניק, אוהדי ק"ש (פרטי)

“זה מאוד חסר לנו ומכעיס כשלוקחים משהו שאתה רגיל אליו במשך כל כך הרבה שנים, שאתה מלווה את הקבוצה גם ברגעים הכי קשיים”, סיפר אוהד בני סכנין עלאא זבידאת, אשר הקים את ארגון האולטראס של האוהדים לפני 16 שנים. “מתגעגע לשגרה של סוף השבוע, מאוד מתגעגע לריח של הדשא, לאווירה המיוחדת, לראות את האוהדים מגיעים לאצטדיון, ללחץ של לפני המשחק. זה לא קל לראות את הקבוצה רק בטלוויזיה, אני אישית לא רגיל לראות דרך המסך כי אני רגיל להיות עם הקבוצה גם במשחקים הכי רחוקים, גם בגשם ובמרחק, זה לא מעניין. הייתי בכל מגרש בארץ ופתאום להיות רחוק זה מרגיש כמו מאסר. אם להתחסן זה מה שיחזיר אותנו למגרשים אז נתחסן ונשמע להנחיות. זו המציאות”.

עלאא זבידאת, בני סכנין (פרטי)עלאא זבידאת, בני סכנין (פרטי)