בדיוק שנה אחרי שהתחרה באליפות אירופה שנערכה בישראל, שהייתה מאכזבת מאוד מבחינתו - המדליסט האולימפי של ישראל מאולימפיאדת ריו 2016, אורי ששון, שיתף על התחושות שהציפו אותו בסיום אותה התחרות ועל השינוי הגדול שעשה בחייו מיד לאחר מכן.

ששון, לדבריו, הגיע לחוץ מאוד לתחרות. “כבר בבוקר התחרות, הרגשתי שמשהו חסר לי, כמו חייל שעומד לצאת למלחמה ולא בטוח בנשק שלו. בחימום היה לחץ אדיר, עייפות בכל הגוף. אני תמיד מרגיש את זה, כולם מרגישים את זה, אבל הפעם זה היה קיצוני מידי. בדרך לקרב אני מביט לקהל ורואה עידוד אדיר, אבל לא מצליח לקחת מזה כוחות. משהו כבוי, חסר אנרגיה. חצי משותק צועד לעבר הזירה. הקרב נגד הרוסי מתחיל והוא בכלל לא פראייר. הכרתי אותו וידעתי שזה לא הולך להיות קרב קל. ואני? אני פשוט לא שם. לא נוכח ברגע. עסוק במחשבות ותהיות לגבי רמת הכושר הגופני שלי, מה יקרה אם אפסיד? ומה יגידו כל אלה שבאו במיוחד? בעיקר מחשבות שליליות שבסופו של דבר יצרו את המציאות של הפסד כואב ביותר”.

“נתתי את כל מה שהיה לי באותו רגע, אבל כל מה שהיה, לא היה מספיק. הרוסי לעומת זאת היה יותר עיקש, ומרוכז וניצח בזכות. אני יורד מהקרב ומרגיש תחושת אשמה ובושה שקשה להסביר במילים. מביט שוב לקהל, ומצליח לזהות כמה פרצופים עם הבעת פנים של חמלה ואכזבה. זה היה מקסים מצד אחד לראות את האמפתיה הישראלית, ומצד שני איזה ספורטאי אוהב שמרחמים עליו?”.

אורי ששון (רדאד ג'בארה)אורי ששון (רדאד ג'בארה)

“לקחתי את הדברים ונסעתי לדירה שלי שהייתה אז בת"א. אילו היו רגעים מאוד כואבים, אבל גם מאוד כנים. שאלתי את עצמי למה זה קרה? עשית את כל מה שצריך בשביל להצליח? באותו יום לא קיבלתי תשובות, אבל יום אחרי הבנתי שאני חייב שינוי. משהו היה חייב להשתנות באורך חיים, בבחירות, במחויבות, בהתייחסות שלי כלפי עצמי. הבנתי שאני צריך להיות קרוב למתחם האימונים בוינגייט אז מצאתי דירה בנתניה, ועזבתי את ת"א. התחלתי בהצבת מטרות קרובות - לאכול נכון, לישון בזמן, ולהתאמן חזק. לאט לאט הרגשתי שאני חוזר לכושר שלי, אבל בעיקר חוזר לעצמי. ואז הגיעו התוצאות. כסף בגראנד פרי קרואטיה, זהב בגרנד פרי ת"א - ללא ספק חוויה מתקנת למה שקרה באותה אליפות אירופה כמה חודשים קודם לכן, וכסף בגראנד סלאם אקטרינבורג שהיה בפבואר האחרון.  היום אני מדורג במקום השמיני בדירוג האולימפי והמשימה עדיין לא הושלמה. אני רוצה להיות מספר אחד ולזכות שוב בתחרויות הכי גדולות בעולם”.

“ברגעי הכישלון כולנו מרגישים כאב, סבל, עצבות. אבל בראיה יותר עמוקה, אפשר ללמוד כל כך הרבה על עצמנו. והלמידה היא זכות משום שהיא מחזקת את המודעות וברגע שאנחנו מודעים יותר, אנחנו מתחילים לצמצם סיבות לאי הצלחה. זה לא אומר שלא יהיו עוד אי הצלחות בדרך. אבל גם אם הן יבואו – אם ננצל אותן ללמידה ומודעות זה ממש לא סוף העולם אלא הזדמנות לשיפור וצמיחה”.