רוג’ר פדרר הטביע חותם נוסף על מה שנראית כקביעה בלתי נמנעת – מדובר בטניסאי הגדול ביותר בהיסטוריה, ובאחד הספורטאים הגדולים שזכינו לראות. הזכייה מספר 20 שלו בתארי גראנד סלאם, והשישית באוסטרליה, ובגיל 36, מציבה אות הרחק מעל כל שאר הטוענים לכתר לתואר ה-GOAT (הגדול בכל הזמנים).

אחת הטענות שעולות בקשר לזכיות האחרונות של פדרר נוגעת לנושא התחרות – על הכוכבים הגדולים בטניס העולמי עוברת תקופה קשה. אנדי מארי עבר ניתוח ששם בספק את המשך הקריירה שלו, נובאק ג’וקוביץ’ חזר לשחק בטורניר הזה לאחר חצי שנה ורחוק משיאו, ואפילו רפא נדאל, יריבו המיתולוגי של השוויצרי, נאלץ לפרוש במהלך הטורניר ולא זכינו לראות את הקאלסיקו של הספורט הלבן.

רוג'ר פדרר. בלתי נגמר (רויטרס)

אך פה, בדיוק בנקודה הזאת, טמונה הגדולה של פדרר, אותה גדולה שקיימת גם אצל טום בריידי ולברון ג’יימס. היכולת הזאת לשמור על עצמך כשיר במשך כל כך הרבה שנים, לשלוט בענף בגיל כל כך מבוגר – פה פדרר שונה מכל אחד אחר. זה לא יהיה מופרך לטעון שבשלבים מסויימים בקריירה שלהם, גם נדאל וגם ג’וקוביץ’ היו יותר טובים מפדרר, אך אף אחד לא עשה את זה לאורך כל כך הרבה זמן.

תנסו לחשוב, לדמיין כמה דברים קרו בעולם מאז הזכייה של הפנומן השוויצרי בתואר הגראנד סלאם הראשון שלו – אי שם בווימבלדון 2003. כמה מנהיגים התחלפו, כמה הטכנולוגיה השתנתה, כמה ספורטאים הגיעו לשיאם ונפלו, בכל תחום ובכל ענף. ב-2003 לברון ג’יימס נבחר לראשונה בדראפט, יוסיין בולט היה אלוף העולם לנוער בריצה ל-200 מטר, וליאו מסי? הוא פרץ רק כמה שנים מאוחר יותר.

לברון ג'יימס (רויטרס)

וזאת הנקודה הכל כך מיוחדת ברוג’ר. מעבר לטניס המרהיב, הווינריות, המספרים והשיאים הבלתי נתפסים, מעבר להכל, זאת היכולת לא להישבר, לשמור על הגוף שלו, לדעת לעשות את ההתאמות הנכונות ולוותר כשצריך, הכל כדי להגיע מוכן לרגעים החשובים. קן רוזוול, שזכה באליפות אוסטרליה ב-1972 כשהוא בן 37 וחודשיים, בוודאי לא חשב שאי פעם מישהו ישבור את השיא הזה. האם מישהו מוכן להמר נגד פדרר גם בנושא הזה?

הכתוב הינו טור דעה.