כל מי שעקב אחרי לונה צ’מטאי-סלפטר בשנה האחרונה ידע שמדליה שלה באליפות אירופה היא בהחלט בהישג יד. שיא אחר שיא שברה האתלטית הנהדרת הזו, גם מול הקהל הביתי בהדר יוסף וגם בתחרויות בחו”ל, כשאף נבחרה לאתלטית החודש באירופה בחודש מאי האחרון.

אולם גם רבים מהעוקבים האדוקים ביותר אחר האתלטיקה בארץ לא חלמו כי לונה תזכה במדליית הזהב בכזאת עליונות ודומיננטיות. היא סיפקנ הופעה מדהימה, מתוכננת בקפידה, מבחינה טקטית, ולמעשה, אף אחת מהבנות האחרות לא באמת נראתה כמי שסיכנה את תוארה.

כשמסתכלים על מה שעברה האתלטית הישראלית ילידת קניה, הסיפור מועצם עוד יותר. היא לא הייתה אתלטית בצעירותה, הגיעה לישראל כעובדת בשגרירות הקנייתית, התאהבה והתחתנה עם מי שהפך למאמנה, והחלה לרוץ את ריצות המסלול הארוכות באופן תחרותי רק ממש בשנתיים האחרונות.

לונה צ’מטאי-סלפטר (איגוד האתלטיקה)

האתלטיקה הישראלית הייתה זקוקה לאחת כמו לונה. בימים כאלו, בהם קשה מאוד “לשכנע” ילדים, ובפרט ילדות, להתחיל לרוץ, לקפוץ או להדוף באופן תחרותי, אחת כמו לונה בהחלט יכולה לתת פוש בכיוון הנכון. הניצחון שלה מוכיח שגם כשהסיכויים לא בדיוק בעדך, אפשר להצליח.

יש איזו תחושה לא נעימה כשספורטאי שלא נולד בישראל זוכה עבורה במדליה, כאילו הזכייה מקבלת כוכבית, לא בהכרח ממניעים גזעניים, אולם בהחלט ממניעים לא ענייניים. ובכן, הורידו בבקשה כל כוכבית או סימן אחר משמה של לונה. את כל קריירת האתלטיקה שלה היא העבירה בישראל, היא נלחמה כדי לייצג את הדגל, דבר שישראלים רבים לוקחים כמובן מאליו, והיא ריגשה אותי בזכייתה אתמול ובזמן התקווה היום לא פחות מאשר אם הייתה נולדת בפתח תקווה. כן ירבו כמוה, ומי יודע, אם מגמת השיפור שלה תימשך אולי הפרק שלה בדפי ההיסטוריה עדיין לא תם.